בפוסטים קודמים עסקתי לא מעט בארגונומיה, העוסקת בהתאמה (של מוצרים) לגוף האדם
מדהים כמה טעויות ארגונומיות קשות ניתן למצוא אפילו במוצרים היום יומיים ביותר. מה שיותר מדהים הוא שטעויות אלו נוגעים ישירות לחיי אדם:
הדוגמה הראשונה היא שני שלטים שצילמתי בחדר אוכל בארה"ב. ראוי להקדים ולומר שארה"ב, ובייחוד בצפון מוי-יורק המיוערת, יש מודעות מאוד גבוהה לשריפות. הבתים שם בנויים כולם מעץ (כמו שמקובל לבנות צימרים בארץ) וההיסטריה בשיאה. בכלל, ההיסטריה היא מרכיב הכרחי בחיים האמריקאים, ועל זה ראוי לכתוב ספר שלם, המודעות לשריפות, לענייננו, גוררת אחריה נהלים ותקנים מחמירים מחייבים. בין השאר יש את הכלל הבא, שנשמע הגיוני: מעל דלת יציאה יש למקם שלט EXIT, ומעל דלת שאינה יציאה יש למקם שלט not an EXIT. אפשר לראות דוגמה כאן:
נראה לי כי אין צורך להכביר במילים על הטעות הפטאלית הזאת, שבאמת עלולה לעלות בחיי אדם. הרי בסטיאוציה בה השלט הזה נצרך – הציבור מן הסתם מבוהל, תזזיתי, בתנועה ובהיסטריה. המחשבה לתלות שלט שכתוב בה EXIT באותו צורה, גודל, צבע ופונט, ורק להוסיף 'not an' בקטן מעל היא סוג של בדיחה, או קריקטורה די מוצלחת. ציון אפס בחשיבה הגיונית ובריאה.
דלתות בהלה
דוגמה נוספת באותו נושא היא כל התחום של דלתות הבהלה. דלתות אלו הם דלתות שנתקלים בהם בכל מוסד או מבנה ציבורי, גם בארץ, שבהם לדלת אין ידית סטנדרטית, ובמקום הידית יש מעין מוט דחיפה לרוחב כל הדלת. ההנחה היא כי במקרה של 'בהלה', דהיינו – מצבי חרום, ההמון או היחיד המבועת ישעט את דרכו החוצה ופשוט ירוץ לתוך הדלת, פשוטו כמשמעו והדלת תפתח בדחיפה ולא ע"י הידית הסטנדרטית.
עכשיו, ייתכן שאני יורה לעצמי ברגל ומסתכן בלהראות כטיפש מאוד גדול, שכן דלתות בהלה הם סטנדרט שכבר קיים בכל העולם כשלושים שנה, ואני מניח שיש מחקרים מבוססים המאשרים את ההנחה כי זהו המוצר הנכון למקומות הומי אדם – אבל תרשו לי להביע את הסתייגותי הנחרצת מדלתות בהלה באשר הם, מהסיבות הבאות: אמנם נכון, בני אדם מתנהגים במצבי קיצון בצורה חייתית. הצד הבהמי והחייתי שלנו בא לידי ביטוי מצויין במצבים של סכנת חיים. בני אדם מסוגלים בקלות רבה לרמוס בני אדם אחרים בדרכם אל הצלתם (למשל כאשר יציע מתמוטט במשחק כדורגל), ולדחוף אנשים אחרים מסירת הצלה כדי שלהם יהיה מקום (ע"ע טיטאניק). עם כל זאת, גם במצבי חירום, אנשים לא מתרוקנים מכל חשיבה אינטואיטיבית. לחיצה על ידית לפתיחת דלת היא אינטואיטיבית גם לילדים. לכן במצב חרום, גם הם ידעו להפעיל אותה ולפתוח דלת. לעומת זאת, ידית בהלה היא מורכבת הרבה יותר להפעלה. הלחיצה צריכה להיות אחידה או לפחות במרכז כדי שהדלת תיפתח (לעיתים אם לוחצים על המוט בצד אחד ולא במרכז, הידית פועלת לעיתים כמנוף ולא נפתחת). הטעות העיקרית של מתכנני מנגנון הבהלה הוא, למעשה, יצירת מצב בלתי צפוי (איפה הידית של הדלת? איך אני פותח אותה? עכשיו!!!!!) דווקא בזמן בו אנחנו צריכים את הצפוי ביותר (=מצב לחץ וחרום).
נניח שאנו בקניון, ומצב חירום מתרחש: טרוריסט יורה לכל עבר, פיצוץ עז נשמע ושריפה איומה מתלקחת. מן הסתם, אנשים יחפשו את היציאה הקרובה ויתחילו לרוץ לעברה אחוזי אמוק. האם סביר כי במצב שכזה אדם כלשהו יחליט להכנס בקיר, שוב ושוב, כדי לנסות ולעבור אותו? לא סביר, כי קיר אינו נשבר סתם כך. באותה מידה לא סביר שאנשים ינסו ל'הכנס' בדלת ולנסות שהיא תפתח מעצמה. יותר סביר שהאדם יחפש ידית כדי לפתוח אותה. האפשרות היחידה שאדם יצפה לדלת בהלה וישתמש בה היא רק אם החדרת המוצר היתה מלווה במסע פרסום, המסביר את הסיבה להמצאותה של הדלת, אופן השימוש וצורת פתיחה. סלוגנים שהיו רצים וכו', אולי היו מצליחים להחדיר את המושג הזה, שלדעתי נכון להיום לא ממלא את תפקידו כראוי. צופר הרכב לכאורה זהו אחד הדברים הטריוויאלים ביותר: צופר מיועד בעיקר למצבי חרום, ומסוגל במצבים רבים למנוע תאונה ולהציל חיי אדם. לכן יש צורך שהוא יהיה נגיש לשימוש מיידי בכל עת, אך עם זאת לא במקום שבו יילחץ בטעות (הפעלה שלא לצורך היא מיותרת, מסוכנת, מוגדרת כעבירה על החוק וגוררת קנס). לכן ברוב מוחלט של המקרים הצופר ממוקם במרכז ההגה, כך שלחיצה קלה במקום כלשהו במרכז מפעילה אותו. כך ראוי להיות. בחלק מהמכוניות הצרפתיות (סיטרואן למשל) הצופר מופעל ע"י דחיפה של מוט הפעלת האורות. זהו מיקום מעט פחות נגיש, אבל גם טוב, בעיקר מכיוון שבניגוד להגה, שמסתובב כל העת, הרי שמוט הפעלת האורות נשאר קבוע במקומו ותמיד הלחיצה תתבצע בצורה זהה, וזהו נתון חשוב מאוד למצבי חירום – לא להיתקל במצב לא צפוי (כפי שהזכרנו לעיל).
לכן מאוד הופתעתי ממיקום הצופר בשברולט ויואנט חדשה שבה אני נוהג כרגע (אמנם הרכב חדש, אך פיתוחו הסתיים בשנת 2000) – שתי נקודות לחיצה בשני צידי ההגה, המיועדים ככל הנראה ללחיצת האגודל.המיקום נורא ואיום. בשבועות הראשונים לא הצלחתי להפעיל את הצופר, כי כל פעם שכחתי איפה להתחיל לחפש אותו. אם מישהו ניסה מבלי משים לחתוך אותי בצורה מסוכנת, הרי עד שמצאתי את מיקום הצופר, הנחתי את אצבעותי עליו ולחצתי – הוא כבר מזמן עבר אותי. כמו שנראה ברור אינטואיטיבית, יש בעיה מאוד גדולה במיקום הזה. אולי המיקום הזה מזכיר לכם את שיעורי הנהיגה. ע"פ הנחיות המורים לנהיגה, בכל זמן הנהיגה הידיים צריכים להיות 'בשעה עשרה לשתיים', כאשר שתי הידיים מונחות על ההגה. הבעיה היא שרוב העולם לא נוהג ככה – וכאן אנו נכנסים לבעיה הגדולה ביותר שדיברנו עליה רבות: מעצב לא צריך לחנך. אם הוא מנסה לחנך את המשתמש למשהו שהוא אינו רגיל אליו – לרוב הוא ייכשל. רוב האנשים לא נוהגים כך (תרתי משמע), בשעה עשרה לשתיים, וגם אם כן אז סביר להניח שדווקא במצב חרום הידיים שלהם לא יהיו במקום הנכון, ומשום מה מעצבי הרכב כאן נרדמו בשמירה. אבל למרות כל הנאמר כאן, זוהי לא הבעייה העיקרית של המיקום הזה. המעצבים הנכבדים שכחו לקחת בחשבון שרכב לא נוסע רק בקווים ישרים, ושיש לעיתים צורך לפנותש, דבר שדורש את סיבוב ההגה. אם אני מסובב את ההגה, אז גם אליבא דמורי הנהיגה ברור שהידיים לא נמצאות בשעה המבוקשת, ויותר מכך – גם הצופרים כבר לא שם. עכשיו לך תחפש את הצופר... מילא אם הם היו מסומנים באדום, או בעלי טקסטורה מובחנת, או בעלי מחוון כלשהוא שיכווין אליהם – כלום. הסיפור אבוד. נתקלת במצב חרום בשעת סיבוב – עזוב, הצופר לא יהיה לרשותך ברכב הזה. שיהיה בהצלחה. ראוי להזכיר בדרך אגב, שכפתורים הממוקמים על ההגה הפכו למקובלים יותר ויותר ברכבים מאובזרים, בעיקר להפעלת מערכת השמע. אין בכך שום בעייה, כיוון שלא יקרה כלום אם יקח לך כמה שניות למצוא את כפתור הוליום, או אם לא תעביר תחנה בשעת פנייה אלא תיאלץ להמתין לסיומה. אבל זה כבר סיפור אחר
.
