זכרון ומחשבה

שירות 144 שלום, מדברת טלי.

 - שלום טלי. אפשר בבקשה את המספר של משפחת כהן ברחוב ראובן בירושלים?

בבקשה.

"המספר המבוקש הוא:

אפס.

שתיים.

שש.

ארבע.

שמונה.

תשע.

שתיים.

חמש.

חמש.

אני חוזר.

... "

תנסו לחזור אחרי המספר שקראתם בלי להסתכל למעלה, נראה אתכם.

אולי זה רק אני, אבל לזכור בעל פה מספר שניתן בשירות 144 של בזק – זוהי משימה בלתי אפשרית. מדוע? 

בשירות הנוכחי הגיע קריין מדופלם, הקליט את כל הספרות מאפס עד תשע, החבר'ה הגדירו תוכנת מחשב שתשמיע את הספרות במרווחים קבועים (פאוזה קצת יותר ארוכה אחרי שתיהספרות האחרונות), וגמרנו. אז ככה לא עובדים. הנה כמה אפשרויות קלות לשיפור השירות הבעייתי הזה. קודם כל בואו נתבונן איך בני אדם אמיתיים מתנהגים:

 א. מנגינה, מרווחים וטונציה. כאשר אנחנו רואים מספר ומקריאים אותו למישהו, ויותר מזה – כאשר אנחנו מזכירים לעצמנו מספר מוכר, אנחנו משתדלים להציג אותו בצורה נוחה לזכירה. המרווחים (פאוזות) בין הספרות לעולם לא יהיו קבועים. אנו ניצור בהם היררכיה. אנו נחלק את המספר למקטעים. נחפש מספרים שחוזרים על עצמם. נחפש סידרה הגיונית. נדגיש חלק ממנו. נמציא מנגינה. נחלק את המספר לסגמנטים קלים יותר. מפרידים, מדגישים, מקבצים. וכל זה קורה בצורה אינטואטיבית, מיידית, בלי לחשוב. הנה כמה דוגמאות: 02-65-111-66; 03-9753-44. לפעמים אנחנו גם אומרים: שלש-פעמים-אחת. ארבע-פעמים-אפס. לעומת זאת המחשב, כאמור, מקריא את כל הספרות באותו טון מונוטוני, עם אותו מרווח. למה??? זו לא בעיה קשה מדי להגדיר אלגוריתם פשוט יחסית שבו המחשב מזהה מחרוזות קלות לזכירה, כגון מספרים רצופים, סדרה עולה או יורדת, זוגות מספרים שחוזרים על עצמם וכו', ולתזמן את המרווחים בין הספרות על פי המחרוזת שהוא מצא. בדיוק כמו שאנחנו עושים. מספרים זהים עוקבים הוא יקרא עם מרווח קצר מאוד, ולאחריהם פאוזה ארוכה יותר. וכך גם במחרוזת יפה. פשוט, לא? כדאי גם להגדיל ראש ולהקליט כל ספרה בשלשה (שבע-שבע-שבע; אחת-אחת-אחת וכו'), שישמע אותנטי.

ב. קידומת. בארצנו הקטנה יש קידומת לכל מספר. אנחנו רגילים להפריד באופן קבוע בין הקידומות למספר:

גם בשימוש (אם אתה באותו אזור חיוג – לא צריך לחייג קידומת)

גם בצורה ויזואלית (מקובל לשים מקף בין הקידומת למספר)

וגם בדיבור (לוקחים נשימה קצרה ומגביהים את הטון בסוף הקידומת).

יש בסך הכל שלוש קידומות עירוניות (02, 03, 04) וארבע קידומות לחברות הסלולריות. אי אפשר להקליט אותן בנפרד? הקריין יכול להגיד 'אפס שתיים' ברצף, ולחכות שנייה. כבר תהיה לנו קידומת בלי צורך לזכור אותה. 054. בנשימה אחת. בום. זכרנו.

ג. אקורד סיום. כדאי גם לזכור שהמנגינה של הדיבור שלנו שונה בתחילת ובסוף המספר. המספר חייב להיסגר. הוא לא יכול להישאר תלוי ועומד באוויר, משאיר אותך מצפה לעוד ובעצם רק הביטוי המפורסם 'אני חוזר' מזכיר לך שגמרנו. למה לא להקליט את מראש כל הספרות גם בטון יורד, מעין אקורד סיום, וכל ספרה אחרונה תהיה בטון המיוחד הזה? כך נדע שנגמר המספר, ולא נצפה לעוד ספרה.

ובאותו נושא - זכרון.

בערך פעם בשבוע שומעים בחדשות את ההודעה הבאה: 'משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר פלוני. הנה תיאורו..." וכאן מגיע תיאור שאני משוכנע במאת האחוזים שהוא לא מועיל בכלום. דקה אחרי ההודעה ואתה כבר לא זוכר שום פרט מזהה. אם הוא לבש ג'ינס או טרנינג (תמיד אלה שהולכים לאיבוד לובשים טרנינג – שמתם לב? אני בטוח שסקר יוכיח שהמנעות מלבישת טרנינג מורידה את הסיכון להעלמות בצורה ניכרת) כבר לא בטוחים אם הקפוצ'ון ירוק או כחול, לא זוכר את צבע השיער, את מראה פניו או את מבנה גופו. למה? כי משתמשים בקודים רשמיים ידועים, שממש לא מעניינים אותנו. תדמיינו עכשיו שהקריין אומר: אפרו מטורף על הראש. נראה קצת  אבוד. כושי. מראה מזרחי טיפוסי. קרחת כמו של מופז. הולך בצורה גמלונית. עיניים חודרות. ג'ינג'י קלבסה. אף נשרי. משקפיים עבות. לבש חולצה ורודה מזעזעת. בחור סימפטי. יפה. את זה בחיים לא תשכחו, לא? אז הנה שוב, עוד כמה הצעות אופרטיביות.

1. להימנע ממאפיינים מזהים חיצוניים וזמניים (כמו צבע הבגד) ולהשתדל להשתמש בקריטריונים לא קטגוריים (לדוגמה – הליכה קופצנית ולא צבע שיער)

2. לוותר על הפוליטיקלי קורקט המזוייף. למה לא להגיד למשל: רוסי, צפונבונית, מזרחי, ערסית, חרדי, תנועת ידיים כמו הומו, לא נזהה אותם כך יותר בקלות?

3. לנצל את תפוצת תקשורת ההמונים, ולהשתמש בקודים חריגים שכולם מכירים. הכל יודעים מה ההבדל בין השפם של אורי אורבך לשפם של עמיר פרץ. כולם יודעים מה זה תסרוקת-אלי-אוחנה (של פעם) וזה הרבה יותר מזוהה מסתם 'שיער ארוך בעורף'. נראה כמו דנה אינטרנשיונל - וכבר יש לכל השומעים תמונה כללית. לא עדיף?

ויהי רצון שיתקבלו הערותינו לפני מקבלי ההחלטות.