כשלונות עיצוביים צורבים - מס' 1

 

1.      ידית עגולה עם מנעול כפתור

ידית עגולה לפתיחת דלת (להבדיל מידית רגילה העובדת על עקרון המנוף) מצויה מאוד בחו"ל, בוודאי ביחס לתפוצתה בארץ. כאן ניתן למצוא אותה בעיקר במוסדות ובמלונות. בדרך כלל ישנו לחצן במרכז הידית – המשמש לנעילתה. שחרור המנעול נעשה אוטומטית בזמן פתיחת הדלת. הידית קשה לפתיחה על ידי ילדים, מבוגרים או בעלי מוגבלויות, שכן בניגוד לידית המקובלת, אין לה מנוף המקל על חלוקת הכוח. זאת מלבד עצם התנועה הסיבובית המורכבת יותר מאשר לחיצה פשוטה כלפי מטה בידית המוכרת. ובעיקר, לא ניתן להתעלם מרמת הגיינה נמוכה מאוד. הפתיחה שלה מחייבת חביקהת הידית עם היד. בהתחשב בכך שהרבה אנשים לפניך עשו צרכיהם בשירותים ופתחו את הדלת - הידית לא בדיוק מזמינה מגע... בעוד שבידית רגילה אפשר תמיד לפתוח במגע קל או אפילו עם גב היד, כאשר הידית לחה במיוחד. (תודה לפורת)
עוד חסרון בנעילת הידית הזו - הדגם המקובל הוא אמנם נעילת כפתור,אך יש גם דגמים עם נעילה בסיבוב - מעין בליטה שסיבובה  לצד אחד נועל את הדלת. בדרך כלל הבילטה הזו היא כל כך קטנה, עד שקשה מאוד לנעול אותה. כמו כן אין חיווי על הנעילה, ולא ניתן לדעת עם נעילה זה מצב אופקי או אנכי של הבליטה הזו.
עוד שמעתי כי בחלק מהידיות האלה יש מנגנון ביטול נעילה, כנגד ילדים (כדי שלא ינעלו את עצמם בשירותים). הבעיה עם מנגנון הביטול הזה הוא שאין שום חיווי שהמנגנון מופעל. כפתור הנעילה עדיין נלחץ, רק שהדלת איננה ננעלת. יש בכך רמאות ממש, פשע לאור היום. זה גורם לערעור מערכת היחסים (הבעיתית ממילא) בין חפצים לאנשים. המנגנון היה צריך כמובן לבטל את היכולת ללחוץ על הכפתור, ולא לבטל את הנעילה עצמה...

עכשיו, במעבר חד, כמה מילים על מוסד בית השימוש בדורנו. התשתית התודעתית ביחס לשירותים היא פועל יוצא (תרתי משמע...) של אין ספור מרכיבים חברתיים, תרבותיים ואנתרופולגים. שימו לב גם איך אנו רואים אל מול עינינו את השינויים שנעשים בזמננו בתפיסה ביחס לשירותים. כמה מקובל היום (=ולכל הפחות – לא חריג) לדבר בטלפון הנייד בשירותים, וכמה מוזר ואפילו דוחה זה היה נחשב לפני עשר שנים. היום, לא נדיר למצוא אנשים שיצאו מהשירותים לרגע רק כי שכחו את הטלפון בחוץ. איך אפשר לשבת עשר דקות בשירותים בלי הטלפון הנייד.

התייחסות מעניינת ומפתיעה למוסד זה מופיעה כבר במשנה, בראש מסכת תמיד:

"ובית כסא של כבוד (היה שם). וזה היה כבודו: מצאו נעול – יודע שיש שם אדם. פתוח – בידוע שאין שם אדם."

התרבות החברתית בתקופה זו ראתה חשיבות עליונה בשמירת כבודו של האדם. שמירת הכבוד מתבטאת גם בכך שאין לאדם העושה שימוש בשירותים צורך באינטרקציה עם הסביבה. הקודים החברתיים המקובלים עושים עבורו את העבודה (שימו לב: גם היום, 2000 שנה אחרי, זה עדיין מביך לדבר מהשירותים עם מישהו בחוץ!). החשיבות שיש לנושא מתבטאת בכך ששמו של המקום נגזר מאפיון זה.

נחזור לימינו.אדם רוצה לשבת ברוגע, גם בשירותים. זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איויתיה. ייתכן שאני כפייתי בנושא, אבל תמיד לאחר שאני נועל את הדלת מאחוריי בשירותים, אני מוודא שהיא אכן נעולה: אני מנסה לפתוח. גם אם אני נועל את עצמי במנעול בריח מאסיבי, תמיד אוודא כי הדלת נעולה כיאות, והבדיקה היא כפולה: מכנית וויזואלית: ראשית אנסה לפתוח אותה. שנית אוודא שזה 'נראה' נעול:  שהבריח חוסם באופן פיזי את הדלת. ובדרך כלל, רוב הזמן בשירותים אסתכל על המנעול לוודא ששום דבר לא משתחרר. בחזרה למנעול הידית העגולה: הבעיה כאן היא שלמעשה הגענו למעגל קסמים. הבדיקה עצמה, מעצם ההגדרה, פותחת את הדלת. כל פעם שיוצא לי להתארח במלון (לא, לא קורה הרבה) אני מוצא את עצמי נועל את הדלת בלחיצה, בודק את הנעילה (הפתעה – הדלת נפתחת), נועל שוב, פותח שוב, נועל שוב, וכן הלאה... בדרך כלל אחרי ארבע-חמש פעמים אני מתייאש, נועל (לכאורה, לעולם לא אוכל לדעת באמת) ומתיישב, לא רגוע בעליל. 

ציון אפס בארגונומיה.
עוד הערה אחרונה (תודה רוני) - יש כאלה הרואים במנגנון הנעילה הזה מנגנון גאוני: נעילה ללא נעילה. ואסביר: כאשר נועלים דלת מבפנים, הנעילה תמיד מכוונת כלפי חוץ, ולא כלפי פנים. העובדה שהדלת ננעלת גם מבפנים היא למעשה תוצר לוואי, בלית ברירה. אני רוצה למנוע מאנשים להכנס (בדרך כלל) ואני לא רוצה למנוע מעצמי לצאת. לכן, הידית הזו משמשת בדיוק לכך: היא נועלת רק מבחוץ, ולמעשה לא נועלת כלל מבפנים. זוהי הסתכלות מעניינת, כמעט פילוסופית, אבל הטעות היא בהגדרה: כשאני נועל, אני רוצה לנעול גם בפנים. ולו רק בגלל התחושה. אז תנו לי לנעול בשקט, תודה.