אתי אנקרי

שיר מצויין שנשכח עם הזמן. הקדים את הטרנד הפיוטי והאתני והקדים את זמנו באופן כללי
לולו של אתי אנקרי, מתוך האלבום 'קראת לי אסתר'.

על צעצועים ותינוק, סיכום ביניים

יעקב-שלם, בננו בכורנו יחידנו (לבינתיים) כבר בן תשעה חודשים. זמן טוב לסיכום ביניים על יחסו לצעצועים ומידת המוצלחות (יש מילה כזאת?) שלהם.

אז ככה. יעקב לא אוהב צעצועים. חד משמעית. הוא וצעצועים זה כשלון. וזה לא שהוא לא אוהב לשחק, הוא אוהב מאוד. אבל הוא לא אוהב צעצועים של תינוקות/ילדים. הוא אוהב חפצים יום-יומים של מבוגרים. האמת, שאולי כאן טמונה הבעיה, בהגדרה. יעקב שלם לא משחק, הוא חוקר, הוא לומד ומעמיק, הוא מתעסק, הוא פוכר באצבעות, ממשש, דוחף נשען, מטפס, טועם, דוחף ותוקע בעיניים. הוא לא מחפש לשחק  ולהעביר את הזמן בכיף, הוא רוצה להתקדם וללמוד דבר חדש. כאשר ארגז הצעצועים נראה כמו ערימה אחת גדולה של ספוג צהוב אדום ירוק בצורת חיות, אפשר להבין למה הוא לא מתקרב לשם.
רשות הדיבור ליעקב-שלם. אם הוא היה מדבר, אלה הכללים שהוא היה נותן כדי שחפץ יהיה ראוי לשחק איתו:
1. שיהיה חלק שולי. החלקים השוליים של החפץ הם הדבר האמיתי: כפתורים, אבזמים, צ'ופציקים, זיזים, שנצים, ידיות, תוויות. הקצה המדובלל של השטיח, הכפתור על החולצה, הרוכסן של הבגד, התוויות של כל דבר - שהרבה יותר מעניינת מהדבר עצמו. התווית של הדובי 'MADE IN CHINA', למשל, מעניינת הרבה יותר מהדובי. אף פעם אני לא מצליח לתפוס אותה כמו שצריך, ותמיד יש את הצד השני לחקור. האם זה נפתח? נקרע? אפשר להתלות על זה? מה יש מאחוריו ובצד השני? כמה כאלו יש?
2. שיהיה ארוך וגמיש, ועדיף בשחור: כבלים, חוטי חשמל, שרוכים, חוטים, הכבל של המחשב, הכבל המתנדנד של האורגן, רצועות התפילין המשתלשלות, ציציות. יום אחד אני אתפוס אותם בלי שהם יברחו לי.
3. אריזות: אריזות ניילון, אריזות קרטון, קופסאות. הקופסא של הצעצוע תמיד יותר מעניינת מהצעצוע. יכול להיות בה כל דבר ולוקח שעות לפתוח. 

4. דברים זזים, בעיקר דברים שמתקדמים קדימה: מכוניות עם קפיץ, רכבת על גלגלים, אופניים וצעצועים חשמליים שזזים - בעיקר כשאפשר לרדוף אחריהם בזחילה.
5. שיהיה חומר קשה שיעשה רעש כשמכים אותו על הרצפה או בכלל: אם זה רך, זה לא עובד. עדיפות ברורה לחלקי פלסטיק ועץ על פני ספוג, בד ועור. מקלדת של המחשב אידאלית, כי היא חוזרת ישר לאותו מצב ומאפשרת פעולה מונוטונית, שוב ושוב, להנאה מושלמת. גם האורגן הוא תענוג, בייחוד כשהוא דלוק.
6. שיראה חפץ של מבוגרים. שלא יהיה ילדותי, אני עולה על זה מייד: כמה אפשר לראות צעצועי בד עם חיספוסים שונים בצבעים אדום צהוב ירוק ועם צורות של חיות? ומה זה בכלל הקטע עם החיות? למה כל דבר בצורה של חיה? למה לא בצורות של אנשים? או בצורת גלגלי שיניים, חלליות, כלי עבודה, פרטי ריהוט, אברי גוף או ירקות? 
7. שייפול, ושבסוף יישבר. השבירה של החפץ מבטאת משהו אמיתי. מלמדת על חומרים ופיזיקה. מסיימת תהליך. מלמדת נקודת הסתכלות חדשה על השלם וסך חלקיו. אם זה לא יישבר, לא יקרה משהו מעניין ולא נוכל להתקדם הלאה.
8. שיהיה אמיתי. חפצים הם לא סטירליים. לפעמים הם קצת דוקרים, לפעמים חמים מדי או קרים מדי, לפעמים לא נעימים, לפעמים דביקים ומגעילים ולא יורדים אחרי שבוע. לא הכל מרגיש ספוגי ורך. וזה לא אומר שהם צריכים להיות מסוכנים. הרצפה קרה, והמקרר חם, ומדי פעם רועד, מאחור יש רעש ומקדימה הוא מתכתי ויש באזור שלו מהצד קצת דביקי על הרצפה. וכשפותחים אותו - אנחנו בפתחו של גן עדן: רוח קרה, אור חם, מפלסים וקומות, הרבה ריחות, אלף צבעים, והרבה מאוד קופסאות. זה מעניין. בארגז הצעצועים שלי, לעומתו, לא קורה כלום והכל אותו דבר.

ועכשיו למשהו שמעלה חיוך

כתגובת נגד לפוסט הקודם העצוב עד דכאון, קישור שמעלה כמה תמיהות על הטעם ששלט בשנות השישים.

בגדים

עיצוב מוצר

שימו לב לפרטים - לשיער, לשפמים, לאביזרים...

מה' מצעדי גבר

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה. הסיפור הבא הוא אחד העצובים שראיתי השנה ובכלל, וכנראה הוכחה מוחשית מאוד לקיומו של האל ולכך שהוא זה שמניע את העולם והאדם. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים... ניסים ונפלאות שעשית עמנו. כל צעד, ממש זה נס. אה, עוד דבר, זה קרה בעקבות חיסון נגד שפעת החזירים. אולי זה תסמין של אנושות בהיסטריה שממהרת להוציא חיסון לעולם. ואולי הכל מתיחה אחת גדולה, ואז באמת יצאתי טמבל, אבל קשה להאמין.

SIA - זמרת אוסטרלית שראוי להקשיב לה

היא זמרת יוצרת אוסטרלית שמתחילה לצבור תאוצה, גם בארץ.

את השיר הבא, שריגש אותי מאוד, היא מבצעת במקביל לתנועות בשפת הסימנים. דורש ריכוז לא מבוטל.

כדאי גם לבדוק את הקליפ המקורי כאן

משובב נפש - תינוק בן תשעה חודשים על סינטיסייזר

A 9 months baby play synthesizer. from linyuchen on Vimeo.

על מקוריות, השראה, ושקרים אחרים

זה הקליפ המקורי לשיר של טניטה טיקרם - מאבדת את צלילות דעתי, שיצא בשנות התשעים המוקדמות

Tanita Tikaram - Twist in my soriety

וזה הקליפ של אתי אנקרי לשיר שלה 'עד מתי'

עכשיו, אחרי שנהנתם משני השירים המצויינים, הריצו את שניהם, הנמיכו את הווליום, ותראו שגם אמנים גדולים ומוערכים כמו אתי אנקרי, נופלים בקטונת ובצורה מבישה.

אה, ועוד דבר. איפה זה ואיפה היא היום...

מצבי חירום ועיצוב מוצרים

בפוסטים קודמים עסקתי לא מעט בארגונומיה, העוסקת בהתאמה (של מוצרים) לגוף האדם

מדהים כמה טעויות ארגונומיות קשות ניתן למצוא אפילו במוצרים היום יומיים ביותר. מה שיותר מדהים הוא שטעויות אלו נוגעים ישירות לחיי אדם:

 שלטי יציאה

הדוגמה הראשונה היא שני שלטים שצילמתי בחדר אוכל בארה"ב. ראוי להקדים ולומר שארה"ב, ובייחוד בצפון מוי-יורק המיוערת, יש מודעות מאוד גבוהה לשריפות. הבתים שם בנויים  כולם מעץ (כמו שמקובל לבנות צימרים בארץ) וההיסטריה בשיאה. בכלל, ההיסטריה היא מרכיב הכרחי בחיים האמריקאים, ועל זה ראוי לכתוב ספר שלם, המודעות לשריפות, לענייננו, גוררת אחריה נהלים ותקנים מחמירים מחייבים. בין השאר יש את הכלל הבא, שנשמע הגיוני: מעל דלת יציאה יש למקם שלט EXIT, ומעל דלת שאינה יציאה יש למקם שלט not an EXIT. אפשר לראות דוגמה כאן:

נראה לי כי אין צורך להכביר במילים על הטעות הפטאלית הזאת, שבאמת עלולה לעלות בחיי אדם. הרי בסטיאוציה בה השלט הזה נצרך – הציבור מן הסתם מבוהל, תזזיתי, בתנועה ובהיסטריה. המחשבה לתלות שלט שכתוב בה EXIT באותו צורה, גודל, צבע ופונט, ורק להוסיף 'not an' בקטן מעל היא סוג של בדיחה, או קריקטורה די מוצלחת. ציון אפס בחשיבה הגיונית ובריאה.

דלתות בהלה

דוגמה נוספת באותו נושא היא כל התחום של דלתות הבהלה. דלתות אלו הם דלתות שנתקלים בהם בכל מוסד או מבנה ציבורי, גם בארץ, שבהם לדלת אין ידית סטנדרטית, ובמקום הידית יש מעין מוט דחיפה לרוחב כל הדלת. ההנחה היא כי במקרה של 'בהלה', דהיינו – מצבי חרום, ההמון או היחיד המבועת ישעט את דרכו החוצה ופשוט ירוץ לתוך הדלת, פשוטו כמשמעו והדלת תפתח בדחיפה ולא ע"י הידית הסטנדרטית.

עכשיו, ייתכן שאני יורה לעצמי ברגל ומסתכן בלהראות כטיפש מאוד גדול, שכן דלתות בהלה הם סטנדרט שכבר קיים בכל העולם כשלושים שנה, ואני מניח שיש מחקרים מבוססים המאשרים את ההנחה כי זהו המוצר הנכון למקומות הומי אדם – אבל תרשו לי להביע את הסתייגותי הנחרצת מדלתות בהלה באשר הם, מהסיבות הבאות: אמנם נכון, בני אדם מתנהגים במצבי קיצון בצורה חייתית. הצד הבהמי והחייתי שלנו בא לידי ביטוי מצויין במצבים של סכנת חיים. בני אדם מסוגלים בקלות רבה לרמוס בני אדם אחרים בדרכם אל הצלתם (למשל כאשר יציע מתמוטט במשחק כדורגל), ולדחוף אנשים אחרים מסירת הצלה כדי שלהם יהיה מקום (ע"ע טיטאניק). עם כל זאת, גם במצבי חירום, אנשים לא מתרוקנים מכל חשיבה אינטואיטיבית. לחיצה על ידית לפתיחת דלת היא אינטואיטיבית גם לילדים. לכן במצב חרום, גם הם ידעו להפעיל אותה ולפתוח דלת. לעומת זאת, ידית בהלה היא מורכבת הרבה יותר להפעלה. הלחיצה צריכה להיות אחידה או לפחות במרכז כדי שהדלת תיפתח (לעיתים אם לוחצים על המוט בצד אחד ולא במרכז, הידית פועלת לעיתים כמנוף ולא נפתחת). הטעות העיקרית של מתכנני מנגנון הבהלה הוא, למעשה, יצירת מצב בלתי צפוי (איפה הידית של הדלת? איך אני פותח אותה? עכשיו!!!!!) דווקא בזמן בו אנחנו צריכים את הצפוי ביותר (=מצב לחץ וחרום).

נניח שאנו בקניון, ומצב חירום מתרחש: טרוריסט יורה לכל עבר, פיצוץ עז נשמע ושריפה איומה מתלקחת. מן הסתם, אנשים יחפשו את היציאה הקרובה ויתחילו לרוץ לעברה אחוזי אמוק. האם סביר כי במצב שכזה אדם כלשהו יחליט להכנס בקיר, שוב ושוב, כדי לנסות ולעבור אותו? לא סביר, כי קיר אינו נשבר סתם כך. באותה מידה לא סביר שאנשים ינסו ל'הכנס' בדלת ולנסות שהיא תפתח מעצמה. יותר סביר שהאדם יחפש ידית כדי לפתוח אותה. האפשרות היחידה שאדם יצפה לדלת בהלה וישתמש בה היא רק אם החדרת המוצר היתה מלווה במסע פרסום, המסביר את הסיבה להמצאותה של הדלת, אופן השימוש וצורת פתיחה. סלוגנים שהיו רצים וכו', אולי היו מצליחים להחדיר את המושג הזה, שלדעתי נכון להיום לא ממלא את תפקידו כראוי. צופר הרכב לכאורה זהו אחד הדברים הטריוויאלים ביותר: צופר מיועד בעיקר למצבי חרום, ומסוגל במצבים רבים למנוע תאונה ולהציל חיי אדם. לכן יש צורך שהוא יהיה נגיש לשימוש מיידי בכל עת, אך עם זאת לא במקום שבו יילחץ בטעות (הפעלה שלא לצורך היא מיותרת, מסוכנת, מוגדרת כעבירה על החוק וגוררת קנס). לכן ברוב מוחלט של המקרים הצופר ממוקם במרכז ההגה, כך שלחיצה קלה במקום כלשהו במרכז מפעילה אותו. כך ראוי להיות. בחלק מהמכוניות הצרפתיות (סיטרואן למשל) הצופר מופעל ע"י דחיפה של מוט הפעלת האורות. זהו מיקום מעט פחות נגיש, אבל גם טוב, בעיקר מכיוון שבניגוד להגה, שמסתובב כל העת, הרי שמוט הפעלת האורות נשאר קבוע במקומו ותמיד הלחיצה תתבצע בצורה זהה, וזהו נתון חשוב מאוד למצבי חירום – לא להיתקל במצב לא צפוי (כפי שהזכרנו לעיל).

לכן מאוד הופתעתי ממיקום הצופר בשברולט ויואנט חדשה שבה אני נוהג כרגע (אמנם הרכב חדש, אך פיתוחו הסתיים בשנת 2000) – שתי נקודות לחיצה בשני צידי ההגה, המיועדים ככל הנראה ללחיצת האגודל.המיקום נורא ואיום. בשבועות הראשונים לא הצלחתי להפעיל את הצופר, כי כל פעם שכחתי איפה להתחיל לחפש אותו. אם מישהו ניסה מבלי משים לחתוך אותי בצורה מסוכנת, הרי עד שמצאתי את מיקום הצופר, הנחתי את אצבעותי עליו ולחצתי – הוא כבר מזמן עבר אותי. כמו שנראה ברור אינטואיטיבית, יש בעיה מאוד גדולה במיקום הזה. אולי המיקום הזה מזכיר לכם את שיעורי הנהיגה. ע"פ הנחיות המורים לנהיגה, בכל זמן הנהיגה הידיים צריכים להיות 'בשעה עשרה לשתיים', כאשר שתי הידיים מונחות על ההגה. הבעיה היא שרוב העולם לא נוהג ככה – וכאן אנו נכנסים לבעיה הגדולה ביותר שדיברנו עליה רבות: מעצב לא צריך לחנך. אם הוא מנסה לחנך את המשתמש למשהו שהוא אינו רגיל אליו – לרוב הוא ייכשל. רוב האנשים לא נוהגים כך (תרתי משמע), בשעה עשרה לשתיים, וגם אם כן אז סביר להניח שדווקא במצב חרום הידיים שלהם לא יהיו במקום הנכון, ומשום מה מעצבי הרכב כאן נרדמו בשמירה. אבל למרות כל הנאמר כאן, זוהי לא הבעייה העיקרית של המיקום הזה. המעצבים הנכבדים שכחו לקחת בחשבון שרכב לא נוסע רק בקווים ישרים, ושיש לעיתים צורך לפנותש, דבר שדורש את סיבוב ההגה. אם אני מסובב את ההגה, אז גם אליבא דמורי הנהיגה ברור שהידיים לא נמצאות בשעה המבוקשת, ויותר מכך – גם הצופרים כבר לא שם. עכשיו לך תחפש את הצופר... מילא אם הם היו מסומנים באדום, או בעלי טקסטורה מובחנת, או בעלי מחוון כלשהוא שיכווין אליהם – כלום. הסיפור אבוד. נתקלת במצב חרום בשעת סיבוב – עזוב, הצופר לא יהיה לרשותך ברכב הזה. שיהיה בהצלחה. ראוי להזכיר בדרך אגב, שכפתורים הממוקמים על ההגה הפכו למקובלים יותר ויותר ברכבים מאובזרים, בעיקר להפעלת מערכת השמע. אין בכך שום בעייה, כיוון שלא יקרה כלום אם יקח לך כמה שניות למצוא את כפתור הוליום, או אם לא תעביר תחנה בשעת פנייה אלא תיאלץ להמתין לסיומה. אבל זה כבר סיפור אחר

.

שפתו העשירה של צבא ההגנה לישראל (צה"ל)

השבוע במילואים נזכרתי כמה עשירה היא שפתו של צה"ל. זה נשמע אולי מפתיע בהסתכלות (או בשמיעה) ראשונה, שכן צה"ל אחראי גם על מילות סלנג רבות במשלב זול ונמוך, שחדר לשפה האזרחית היום יומית. זה נכון, אבל צריך לזכור כי צה"ל הוא מוסד עתיק (מקום המדינה ועוד לפני, הלח"י האצ"ל ההגנה והפלמ"ח), שמרן, ארכאי, כבד ומסורבל, שלא מעדכן את נהליו ומושגיו גם לאחר עשורים רבים. 

 צה"ל הוא כנראה המקום היחיד בארץ שעדיין מדברים בו בשפה עשירה: ציטוט נפוץ כמו: 'חייל! פרוק נשקך בהכנסך לבסיס.' יישמע בעברית של היום: 'חייל! פרוק את הנשק שלך כשאתה נכנס לבסיס'.

כך קרה שנשארו עד היום כמה פנינות עבריות יפות, שאת אלו שאני זוכר אני מביא כאן. שימו לב שזוהי רשימה מתעדכנת, ואני מאמין שהיא תתרחב. אשמח להערות והוספות.

הנפקת ציוד והזדכות עליו

לא מחזירים, אלא מזדכים. יפה, לא? מלשון זכייה, לא יודע מאיפה באה ה-ד'

 

מימיה עיסית

זהו השם הרשמי של המימיה הצהלית הירוקה והמוכרת. אין לי מושג למה קוראים לה 'עיסית' ומה זה אומר, אבל הנה ההשערה שלי: המימיה הייתה מוצר הפלסטיק הראשון בצה"ל, ומכיוון שפלסטיק קשיח היה חידוש בזמנו, קראו לה עיסית על שם החומר העיסתי (מלשון עיסה) ממנו היא מיוצרת, שכידוע פלסטיק הוא למעשה כדוריות פוליפרופילן המומסות / מותכות לעיסה נוזלית ומוזרקת לתבנית שם הם מתקשות תוך כדי התקררות.

 

חגורת ש.כ.

כך נקראית החגורה הסטנדרטית בצה"ל. שברתי את הראש ולא הצלחתי לפתוח את ראשי התיבות ש"כ. הצעות: שימוש כללי, שאר-כסותך

 

מחסן קשות

מחסן לאוכל יבש שאיננו טרי ואינו מצריך הקפאה או קירור, כגון קטניות, אבקות וכו'. אין לי מושג למה לא קוראים לזה 'מחסן יבשים'. ולמה זה קשות ולא קשים, למשל.

 

פריסה

ארוחה המורכבת מפרוסת לחם וממרח. אני מניח שאם פורסים פרוסות על השולחן, הגיוני לקרוא לארוחה פריסה, לא?

 

תרגיל שילדי / תפריט שילדי וכו'

תפריט שלדי הוא תפריט עקרוני / בסיסי מחייב של הארוחות בצבא. תרגיל שילדי הוא תרגיל עקרוני המתבצע בהליכה מתונה, כהקדמה לתרגיל יבש המקדים תרגיל רטוב, ללא כל ה'בלאגן'. שלדי מלשון שלד.

 

לספרטט

לטבול בספירט את הנשק כדי לנקותו, אך זוהי גרסה המקובלת רק בצנחנים. בשאר היחידות הפעולה נקראת לסלר (מלשון סולר)

 

צמדן זיפי

סקוטש, סרט הדבקה רב פעמי. אני לא צוחק. ככה קוראים לזה, באמת.

 

פטמות גירוז

כמו שזה נשמע. פינים בולטים המיועדים לשימון גריז. נמצא בנגמ"שים, טנקים ובכלים כבדים אחרים.

 

חלקי מכשירים שונים

כאן באה היצירתיות האמיתית. בחלקי נשקים וכלים שונים: עצר המחלק, שמורת ההדק, חרירית ולהבית, נוקר (פעולתו - נקירה), פין פציל (=פין המפוצל בקצהו), סתרשף (סותר רשף)

 

 שיפצור, לשפצר

ראשי תיבות של שיפור צורה. לדגם זה על אותו משקל.

 

איפוסון

דף נייר המשמש כמטרה בזמן איפוס הנשק

 

נימה מינימלית

יש להשאיר נימה צהובה מינימלית מתחת לנקודת המכוון בזמן איפוס נשק. שימו לב למשחק המילים נימה מינימלית.

 

צולבת

מחסנית כפולה. אני מניח שזה בא מצורתם של הצולבות הראשונות, שהיו מחוברות כמעין צלב.

 

הנפצה

שמועה לא מבוססת המסתובבת הין החיילים, בדרך כלל מומצאת ואיננה נכונה. מקביל ל'מצוץ מן האצבע'. לדעתי מגיע מ'שמועה נפוצה'.

 

מוצר בלאי

כל חפץ צהלי שאינו שמיש עקב תקלה, קרע או פגם נקרא בלאי. גם מדים מלוכלכים הם 'מדים בלאי'. מלשון בלוי.

 

לתפור 

להחליף חייל אחר בעמדת שמירה אחרי הזמן המיועד. אם איחרת בשעה, אז אתה תפרת בשעה והוא נתפר. לפרום זה לבוא מוקדם יותר.

 

לטחון 

שמירות, מטבחים, צעירות. ריבוי של פעולה מאוסה ומיותרת. בדרך כלל גם 'טוחנים סתם'. לדעתי מגיע מהביטוי 'לטחון מים' שמשמעו פעולה חסרת תכלית.

 

צל"ם

ראשי תיבות של 'ציוד לחימה ממוספר'. מקביל ל'קדוש'. רכוש צבאי יקר ערך שאובדן שלו גורר משפט ועונשים כבדים. נושאים מספר מיוחד המתחיל בצ'. תחת הקטגוריה 'צלמים' נמצאים כל סוגי הנשקים, האופטיקה, המשקפות, המצפנים ועוד. 'לאבד צלם' הוא ביטוי המעורר רעד קל בגוף. באופן אישי מזכיר לי את הביטוי 'לאבד צלם אנוש'.

 

תד"ל

תיק דרך ללוחם - תיק לחימה מיושן.

 

פק"ל

פקודת קבע לחייל. שם קוד לציוד נלווה למשימה ספציפית. יש פק"ל חובש, יש פק"ל קפה, וכן הלאה.

 

גם שפת הקשר היא עשירה ומקורית. לא נפרטה כאן בגלל עניני בטחון, אבל מספיק להזכיר במושגים המקוריים: עגלון, עגולה, חצאית וגפרור כדי לקבל את התמונה.

 הערה מחברי הטוב אוריה:  השפה הצהלית מזכירה מאוד את השפה ברחוב החרדי: דלה בהטיות ובצורות מורכבות, עשירה במונחים טכניים ובעיקר מאוד מאוד תכליתית.

 

פריקה (לפרוק)

 

חגור

שעשועיי עם ענני מילים

לא יכולתי להתאפק.

התוכנה החמודה הזאת, שיוצרת ענני מילים מכל טקסט נתון, עושה פלאות 

הנה שתי דוגמאות מטקסטים מתוך הבלוג