לפני כשבועיים התפרסם איתי ראיון קצר בעלון שבת בשבתו (ותודה לפנינה גפן). הראיון עסק בעיקר בפיוטי ימים נוראים של הספרדים בהקשר החברתי והתרבותי של היום. אפשר לקרוא את הראיון באתר צומת כאן, ובגרסתו המעוצבת כאן (עמ' 4)
באופן מפתיע, באותו שבוע התפרסמה כתבה של הילה ניסן ב YNET יהדות על חזרתה למקורותיה הספרדים ונגד ההשתכנזות בה הייתה רגילה. הכתבה כאן.
שבועיים אחרי, ובאותו אתר (YNET יהדות) מתפרסם תקציר כתבה של רוני איש-רן (תמונתו מימין). את המאמר אפשר לקרוא כאן (זהו תקציר ממאמר שמתפרסם בגליון 'דעות' החדש). איש-רן, כשמו כן הוא, איש רב זכויות בתחום הפיוט בארץ, פרסם את מאמרו בYNET בכותרת 'הפיוט הצליח, הלחן מת'. הוא בעיקר מבקר שם את הדחייה של הלחן המזרחי המקורי של הפיוטים (או 'שכנוז' שלהם, אם תרצו) בעוד הפיוטים עצמם זוכים לעדנה מסחררת.
את שתי הנקודות הללו העליתי בראיון הקצר, והתזמון הקרוב כל-כך בו שלשת הכתבות עלו לאוויר הוא אמנם מפתיע במחשבה ראשונה, אך מתבקש. כאשר נחה הרוח, וכשרה השעה, אנשים פועלים מתוך איזו תחושה אימננטית, מעין 'אנרגיה' שמרחפת באוויר ומניעה אותם לעשות מעשה, הם יכולים רק לתמוה כאשר אנשים אחרים לא קמים איתם לפעול יחד.
באופן מפתיע, באותו שבוע התפרסמה כתבה של הילה ניסן ב YNET יהדות על חזרתה למקורותיה הספרדים ונגד ההשתכנזות בה הייתה רגילה. הכתבה כאן.
את שתי הנקודות הללו העליתי בראיון הקצר, והתזמון הקרוב כל-כך בו שלשת הכתבות עלו לאוויר הוא אמנם מפתיע במחשבה ראשונה, אך מתבקש. כאשר נחה הרוח, וכשרה השעה, אנשים פועלים מתוך איזו תחושה אימננטית, מעין 'אנרגיה' שמרחפת באוויר ומניעה אותם לעשות מעשה, הם יכולים רק לתמוה כאשר אנשים אחרים לא קמים איתם לפעול יחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה