בשבת הקרובה הישוב תקוע עורך שבת נושא על 'יצר ויצירה'. הנושא הזה כבר בכותרות כמה זמן, והוא עולה ביתר שאת מול הפרישה המתהווה של 'התורניים' מול 'הלאומיים' בחברה הדתית לאומית. הכותרת הזו הזכירה לי מכתב מעניין שקיבלתי לפני כמה שנים. באותו הזמן שימשתי כאסיסטנט באחד הקורסים בחוג לעיצוב תעשייתי. אחד הסטודנטים, דתי, שלח לי את המכתב הבא. פרטים מזהים שונו.
"אני חייב להודות שלא תמיד קל לי עם לימודי העיצוב. כמובן שקיימים הפערים החברתיים, המובנים, אך דווקא לא על זה אני מדבר. אני לא גדלתי בתוך איזו חממה, ואני לא חושב שאני בהכרח תמים יותר מאחיי החילוניים. אבל, יש משהו במקום הזה, שאם לומר את האמת- לא מצאתי עדיין את הנוסחה כיצד לחיות איתו בשלום. או יותר נכון- כיצד לחיות עם עצמי בשלום, במקום שכזה. השנה שעברה היתה לי סיוט. בראייה רטרופרספקטיבית אני מבין, שמעבר לבעיות מחוסר טכני של לחץ זמן, קרה משהו נוסף: משהו בתוכי נסדק. עמוק בפנים. אני למדתי במגמת אמנות בבי"ס התיכון, ולימד אותנו מורה שהיה לאבן דרך בחיי.עד היום אני חושב באופן שהוא לימד אותי, ומסתכל על העולם דרך משקפיים שמותירים הרבה מקום לקסם... לקדושה. הפילוסופיה העומדת מאחורי כל הרעיונות הללו היא שיצירת האדם היא מקום של קדושה. מקום שבו יכול האדם לבטא את רוח האלוקים שבו, וליצור מתוך תחושה אמיתית של קדושה. סוג של "לגעת בנצח" ממש. ובלימודי עיצוב קרו לי שני דברים, אני חושב: האחד: הבנתי שעיצוב זה לא אמנות. השני: שבעוד שבבי"ס, ואח"כ התרגלתי ליצור מתוך כח של קדושה, כאן יוצרים מתוך כח של טומאה. ותחושה זו רודפת אותי כל הזמן. אני מרגיש שהיצירה בעיצוב מונעת מתוך כח טומאה. ורגשות אלו מולידים ויוצרים בי קונפליקט שאני משתדל לאחרונה להתעלם ממנו, אך לפעמים זה מעיק ביותר.
הסיבה בגללה אני פונה היא בגלל שאתה חתום על מסמך שם כתובה שורה המנסחת במדוייק את תחושותיי, דוגמה לקונפליקט אותו אני חש: "מוצר מוצלח מעורר את יצר החמדנות והרצון לבעלות ".
מצד אחד אני יכול להתכסות באצטלה האנטי-קפיטליסטית שמבקרת את כל תרבות הצריכה, והחברה המערבית על כל חולייה וכו', והרי אנו כולנו חלק ממנה, והיא אורח החיים שלנו, נרצה או לא. מהצד השני, אני יכול להשמע כמו איזה אמנון יצחק שמזדעק ואומר משהו כמו "תרבות המערב... הגויים... וכו'... והרי כתוב בעשרת הדברות לא תחמוד!!!" -וכל מה שעומד מאחורי הרעיון העמוק של "לא תחמוד"...
אבל אני לא תופס אף אחת מן העמדות הללו, מפני שאני אמנם רואה עצמי חלק מסויים משתי התופעות גם יחד, אך בה בעת אני יודע שאני גם לא באמת שייך להן באופן מוחלט. לא נוח לי לעורר יצר חמדנות. אני מבין למה זה יפה. אני גם יכול להבין את האופן החברתי בו מוצר הופך לנחשק, למיני. אני יכול להבין את התמורות בהתפתחות כל התרבות שלנו סביב אובייקטים וכו', אבל בתוך כל הסערה הזו, משהו מאוד עמוק בתוך כל ה"תעשייתי" הזה, מעורר בי רתיעה חזקה מאוד וסתירה בין העולם האמוני שלי לבין העולם החושני-סנסואלי רווי גירויים נון-סטופ, ואני אמור ליצור את אותם גירויים, וליצור דה-פקטו מניפולציות רגשיות כאלו ואחרות על אנשים, לכיוונים שאני לא מאמין בהם. להיפך! אני מאמין שזה רע. שזהו אופן מסויים של התגלמות הרוע האנושי בעולם האנושי התאב... זה שאני כ"כ מתאמץ כל חיי לתת לו גבולות, מסגרות, היתרים ואיסורים ועוד ועוד, מה לכל זה ולי?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה