‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיקה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 11 בפברואר 2011

מהפכות. רשתות חברתיות. מוזיקה

המהפכה כבר כאן.
אז נכון. באופן כללי האינטרנט, וביתר דיוק הרשתות החברתיות, ובאופן ספציפי הפייסבוק, צועדים בדרכם הבטוחה להחריב את חיינו. שוב ושוב אני מופתע לגלות שעוד אנשים מחוג מכריי (החוג הפיזי, לא הוירטואלי) וגם אני (האם אני חלק מחוג מכריי??) בחרו להתנתק מהפייסבוק (דיאקטביזציה. אין דרך ריאלית למחוק חשבון פייסבוק) לאחר שגילו כי האתר התמים למראה שסך הכל משמש 'לשמור על קשר עם החברים' מכלה את רוב זמננו, מרצנו ורגשותינו, ולמעשה לא משאיר לנו כלום ביד (צאו וחשבו: כמה זמן של מפגשים אמיתיים ארעו בחייכם בזכות הפייסבוק, לעומת כמה זמן שהשקעתם בזמן גלישה באתר בפועל. אני מניח שהיחס הוא אפס נקודה משהו אחוז). רבות נכתב סופר והושר על כך, ואני מסרב להצטרף למקהלת המקוננות, למרות שאני כנראה אחד מהקרבנות הרבים של התהליך.
אני מבקש בפוסט הזה להתמקד באור החיובי של מהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות (הזמן יגיד אם השפעת הפייסבוק על מהפכות בעולם הם צעד חיובי).


מט הרקדן, וארגון עולמי טרום עידן הרשתות החברתיות.
הרשתות החברתיות נותנות כוח אדיר לכל אחד, ובחינם (ואוו. באמת חידוש גדול. כל ילד יודע את זה, אבל הדוגמאות האמיתיות לכך נספרות על יד אחת). 
מט הרקדן, (Matt Harding) אגדת אינטרנט שהיתה באמת (וזכתה ל60 מליון צפיות). לדור הצעיר נזכיר בקצרה שמדובר בבחור שהחל משנת 2006 מעלה סרטונים שלו רוקד ריקוד מגושם אך חינני במקומות שונים בעולם. הסרטון הזה התחיל את המהומה, והוא הלך וצבר מעריצים. 
בשנת 2008 הבחור הסימפטי הנ"ל שידרג את הופעותיו והחליט לשלב את האנשים המקומיים איתו בריקוד. התוצאה מפליאה.4.5 דקות,  14 חודשים, 52 ערים בעולם, אלפי משתתפים. 
באותה שנה הוא נשא הרצאה בנוגע לפעילות שלו, בה הוא הסביר כיצד ארגן אנשים מכל העולם לרקוד ביחד איתו, במה שניתן לכנות סיבוב הופעות בינלאומי. המצגת הזאת, הכוללת 20 שקופיות וכתובה בטוש עם כתב ילדותי, היא המצגת הטובה ביותר שראיתי בחיי, בלי הגזמה. פשוטה, נהירה, ברורה, יצירתית ומבריקה. שימו לב למשל לתובנה המבריקה שמופיעה ב 4:35. מומלץ בחום לראות עד הסוף. כולל הריקוד הספונטני שהוא אירגן במקום. הנאה מובטחת. אז כמו שתכלו לראות, הבחור הקדים את זמנו ויצר מעין רשת חברתית עצמאית בעזרת האתר שלו והאימיילים. עבד יותר קשה מאשר אם היה עושה את זה היום (בעזרת פייסבוק כמובן), אבל הצליח בהחלט.

יצירת מוזיקה ורשתות חברתיות
כמה שלבים במהפכה: ראשית, אפשרויות ההקלטה שהפכו זמינות מאוד לכל בעל מחשב. לא דרוש הרבה מעבר למיקרופון ותוכנה סבירה. אולפן מוזיקה הפך למותרות, ולא נדרש לטובת הרמה המוזיקלית עליה אנחנו מדברים.
השלב השני הוא תוכנות הוידאו, המאפשרות עריכה מרובת ערוצים בקלות. הדבר מאפשר ליוצר אחד להקליט שיר בו הוא מנגן על כלים רבים ושונים ושר בו זמנית תפקידים מרובים.
והשלב השלישי, והחשוב מכל, הוא התרחבות הרשתות החברתיות. דבר זה מאפשר פרסום גדול ורחב היקף, תוך ניצול מערכות גדולות לארגון הופעות, ריכוז קהל מעריצים, גיוס כספים וערוץ תקשורת פתוח, והכל, כמובן, בחינם.


POMPLAMOOSE
כדוגמה לשילוב בין מוזיקה עצמאית ורשת חברתית אפשר לקחת את הצמד Pomplamoose. זוג אמריקאי צעיר שיוצר מוזיקת אינדי, או כמו שהם מכנים: videosongs. למעשה זהו ז'אנר חדש של מוזיקה, וז'אנר חדש של קליפ מוזיקלי. פשוט תראו כאן ותבינו הכל. כל היצירה נעשית בבית הפרטי, פחות או יותר בפיג'מה ונעלי בית, וככה גם זה נראה ונשמע, במובן החיובי של המילה. הם ניסחו שני כללים שמאפיינים את היצירה שלהם: מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע, וכל מה שאתה שומע - בשלב מסויים גם תראה אותו. בסיוע שכבות רבות מאוד של צלילים וקולות הם יוצרים מוזיקה מפתיעה, מרגשת ומאוד מאוד מקורית. גם הקאברים שהם מבצעים (מעולים - מומלץ לשמוע) וגם המוזיקה המקורית שלהם היא חדשנית, והסביבה הטבעית בה המוזיקה נוצרת, והשילובים הבלתי אפשריים של אמצעים ומוצרים שיוצרים להם קולות, הביאו להם 50 מליון צפיות(!) תוך שנתיים וחצי. עד היום הם מכרו באייטונס מעל 100,000 סיגנלים, ולערוץ המוזיקה שלהם ביו-טיוב יש קרוב ל250,000 מנויים. ולמי שעדיין לא מבין, כל הדברים האלו שווים הרבה מאוד כסף, כך שאפשר להיות רגועים מבחינת אפשרויות הקיום של הזוג. כל זאת, ויש להדגיש את המובן מאליו: ללא הוצאה כספית על פרסום, ללא קידום מכירות (כמעט) וללא גב של חברת הפקות ענק מאחוריהם. במקרה הזה, כשרון, יצירתיות והרבה הרבה חן וקסם אישי (הטירוף הקל של החתן והשלווה הסטואית על גבול האוטיסטיות של הכלה), בסיוע שתיים-שלש פרסומות שהם עשו לשוק המסחרי, הביאו אותם עד הלום, גם בלי אמריקן איידול. (אגב, מרתק לראות שלא משנה מה הם עושים בפרסומת, זה נראה רק צל חיוור לעבודה המוזיקלית המקורית שלהם. האותנטיות במקרה הזה היא הכל.)


Lauren O'connell
דוגמה נוספת היא Lauren O'connell, שלה סיפור הצלחה די דומה, אך מעניין יותר.
לפני שלוש שנים (אז היא היתה בת שמונה עשרה) היא התחילה להקליט את עצמה שרה ומנגנת במרתף, מוקלטת במצלמת וידאו בסיסית. אחרי חצי שנה היא כבר התחילה לערוך את הוידאו כך שישלבו מספר כלים בהם היא מנגנת במקביל. בהמשך היא שידרגה את ציוד ההקלטה והעריכה (לא יותר ממיקרופון ותוכנה משופרת) והיום היא יוצרת קליפים ברמה ובאיכות מוזיקלית שיכולה ללמד את טובי העוסקים בתחום. למשל זה. אבל זהו רק החלק הטכני של הסיפור. הצד המעניין בכל זה הוא המערך שמלווה אותה מסביב: הפקה, יחסי ציבור, תאום הופעות וקשרי מעריצים - זה הכל היא, המחשב האישי והרשתות החברתיות. כמובן שהיא מחוברת לפייסבוק, טוויטר וכן הלאה בה היא דואגת לעדכן את המעריצים על הופעות, שירים חדשים, וכמובן שיש לה עמוד במייספייס וכל שיריה מוצרים למכירה באייטונס, אבל זה בנאלי. היא גם דואגת מדי פעם לענות על שאלות ובקשות של מעריצים, אבל גם זה לא יוצא דופן. היא מבקשת מהמעריצים לעצב לה חולצה, ומקבלת הרבה הצעות, שגם זה נחמד. בדצמבר האחרון היא פירסמה וידאו בו היא מתארת כיצד הפכה תוך שלש שנים מבחורה שמקליטה שירים במרתף למוזיקאית במשרה מלאה שגם מתפרנסת מכך. היא מציינת את רצונה להקליט אלבום, והיא מנסה לגייס כספים לטובת העניין. היא השתמשה בפלטפורמה של PLEDGEMUSIC, שמאפשרת תרומות למוזיקאים לצורך היצירה שלהם. אבל, ופה הדבר המרתק מכל: שימו לב מה היא מציעה שם למכירה. הכל. (טוב, כמעט הכל). מלבד כל השירים שלה להורדה, היא מציעה את המילים, האקורדים והטאבים (שתוכלו לנגן בעצמכם), בכתב יד קודשה. אביזרים שונים עם חתימות שלה עליהם, חולצות עם שמה שהיא עיצבה, הקשת איתה היא מנגנת (נמכר), האיפוד עם השירים שהיא אוהבת (נמכר), המפרטים שהיא השתמשה בהם, המפוחיות שלה, ארוחת ערב משותפת איתה (500$, לא כולל הארוחה - לפי עדותה - זהו המוצר הנמכר ביותר!!!), הופעה אישית, קניות משותפות איתה במכולת, שרשרת העשויה מהמיתרים שלה שנקרעו, מפרטים בהם היא השתמשה, ציורים שלה או ציורים לפי בקשה, שיחת טלפון אישית בתודה על התרומה (80$) [זה באמת מצחיק, אתה משלם כדי שיגידו לך תודה על זה ששילמת. הרקורסיה מחווירה] והדבר שהכי ריתק אותי: הקדשות בדיסק. כן כן. תרמו 350$ ותזכו שהשם שלכם יופיע כתורם בחוברת המצורפת לדיסק!, נא למהר, נותרו רק ארבע מקומות. יש לה בהחלט מחשבה יהודית, זה כבר מתחיל להשמע כמו בית כנסת. במחשבה נוספת, ולהבדיל רוב רבי רבבות פעמים, גם הרב עובדיה מימן ככה את הסט ילקוט יוסף שנכתב על ידי בנו, ראו בעמודים האחרונים והראשונים של הכרכים (במהדורות הישנות). ועכשיו, להחזיק חזק: אני לא יודע כמה כסף היא שמה לה במטרה לגייס, אבל היא הניחה שתוך חודשיים היא תגייס מחצית מהסכום. בפועל, היא גייסה את כל הסכום תוך 24 שעות. כאן היא מודה למעריצים על כך, ומציעה מוצרים נוספים למכירה, אבסורדיים עוד יותר (כמו למשל: היא תכין תמונה מזוייפת שלך ושלה בפוטושופ כאילו הייתם ביחד בלונה-פארק וכדומה. או שהיא תצייר את דמותך כמו ווילסון, החבר של טום הנקס). מופרך כמו שזה נשמע, אבל לא הייתי מזלזל בשום דבר שהיא מציעה למכירה. יש לה קבלות על ההצלחה שלה. 'קבלות' מילולית.
אי אפשר להתעלם מהתעוזה של המודעות העצמית המופרכת שלה, ובאותה נשימה - היא הצליחה מעל ומעבר למצופה. אז הנה המהפכה האמיתית של האינטרנט. איך בין לילה אתה יכול להפוך מסתם אחד למשהוא אחר לגמרי, אבל בלי מכונה משומנת מאחורייך בדמות אמריקן איידול או חברה מסחרית, אלא הרבה כשרון, תעוזה ומקוריות. אגב, ובאופן לא כל כך מפתיע, שמעתי שיר אחד שהיא כבר הקליטה באולפן, וקצת התאכזבתי. היופי שבאותנטיות הלך לאיבוד קצת. אבל זה כבר סיפור אחר.  


אז למה אני מספר את כל זה
במקום כל הפרסומות המזוייפות שמוכרות לנו חופש וחופש בחירה, חוויה אחרת שלא הכרנו וחיים אחרים (בעיקר חברות סלולר אוהבות לשחק על זה) יש היום באמת כח עצום בידי כל אדם שמחובר לאינטרנט. אני זוכר איך לפני כ-12 שנה הקלטנו אלבום בישיבת עתניאל, אילו אמצעים נדרשו וכמה זה עלה, ואני רק מדמיין אילו יכולות יש לחבר'ה היום ליצור ולא פחות חשוב מכך - לגייס כספים. ארגונים, מוסדות ועמותות בארץ מנסות לגייס כספים, ונראה לי עדיין שהפורמט המקובל הוא ערבי גאלה, קונספט ארכאי ותמוה כשלעצמו. תעוזה, יצירתיות, דמיון וקצת מזל יכולים להמציא רעיונות חדשים בדיוק כמו או טובים מאלו שלורין המציאה בעצמה. עם זאת, אני לא חושב שכל ארגון שמנסה לגייס כספים ירוץ לפתוח דף פייסבוק וטוויטר. חברי כנסת וגם ראש ממשלתנו עשו את זה בבחירות האחרונות, וזה פתטי לאור העובדה שזה נעשה כדי לדבר אל הדור הצעיר ולנסות להתאים את עצמך לדבר שאתה לא בנוי אליו. ביבי לא באמת מתכוון לעדכן את סטטוס הפייסבוק שלו יום-יום (בניגוד למשל, לשרה פיילין).
מספיק להפעם. עלו והצליחו.


יום שישי, 13 בנובמבר 2009

מזרחיות. ביקור התזמורת. איזבו. אתניקה

מזרחיות.
איזה נושא כבד, איזו מילה טעונה. בכל חיי, עם כל האובססיה שלי לנושא, מעולם לא השתמשתי במילה זו כדי להגדיר את עצמי. משום מה, 'ספרדי' נתפס כ'רך' יותר, אולי בגלל הח' הגרונית הכלולה במחיר. (עכשיו, תוך כדי כתיבה אני מבין כי אולי 'ספרדי' היא מילה של דתיים ומסורתיים, 'מזרחי' היא מילה של חילונים). כמה מאמרים מלומדים כבר נכתבו בנושא. על העדתיות והקיפוח, על ההדחקה ועיירת הפיתוח, מחקרים וסקרים חדשות לבקרים. אבל אנחנו בעידן הווב 2, והבלוג לא סובל מאמרים יענו-מדעיים עטורי הערות, אלא כתיבה אסוציטיבית מלוות תגיות. מילות קוד, כמו מקל נחיה לעיוור.
נקודת המוצא הינה סרט שראיתי הערב בDVD, ורישומו עלי היה כל כך חזק שמיד התיישבתי לכתוב. כמה נקודות אקראיות, ללא קשר או מחויבות: ביקור התזמורת.


* 'ביקור התזמורת' (ישראל 2007), כתב וביים ערן קולירין. סרט יפהפה, אנושי ומרגש, נוגע ללב, וגם פולש ופוצע. הסרט מספר על תזמורת משטרתית מצרית שבאה להופיע בארץ, אך עקב אי הבנה מתגלגלת לעיירת פיתוח מזרחית וזנוחה. סרט על בדידות, על ניכור ועל החמצה גדולה, החמצה של החיים, אבל עם הרבה חום ורגש, ופיוטיות גדולה וקורעת לב. סרט גדוש בסצינות יפיפיות ובקומפוזיציות מכמירות לב בגיחוך שלהן. רוצו לראות.
* בהקשר אישי, החיבור שלי לסרט הוא טבעי: שני הוריי נולדו במצרים, אבא וסבא גדלו שם תקופה ניכרת מחייהם, ואני בהחלט מזהה את הדמות המצרית המוצגת בסרט: השחקן ששון גבאי משחק את הדמות הראשית, מנצח התזמורת המשטרתית: מצרי. עממי ועם זאת 'אדמי' (אולי המקבילה הערבית ל'מענטש') = מכובד, מרשים, זקוף וגאה. ככה גם סבא שלי. איפה ראיתם עוד מנהל עבודה בבניין שהיה מגיע לאתר הבנייה עם חליפה שלשה חלקים? עד היום הוא מגיע למשרד עם ז'קט, צועק עלי להוציא את הידים מהכיסים שלא אראה כבטלן. ואני ניצב מבוייש עם קרוקס, טי שרט ומכנסי שבע שמיניות.




וככה זה נראה, אני וסבא בדרך לעבודה, מדסקסים על מזרקה. מס-רי אסלי. מובטחים חיוכים למי שיתמיד עד הסוף.



ששון גבאי מציין (מאחורי הקלעים) שלא היה לו קל עם המבטא המצרי, שכן הוא עירקי, ובאמת נראה לי שהעירקים קרירים ומנוכרים יותר מהמצרים, החמים והיצריים. תסתכלו על מובארק כשהוא מדבר. למרות שאני לא מבין את רוב דבריו, אפשר לראות את התאווה בעיניו, לא משנה למה. את המנגינה בדיבורו, מנגינה שמפתה, לא חשוב את מי.


ובסרט התזמורת היא אכן מכובדת ורשמית, ואל מול ישראל העכשווית היא הופכת פטתית. מנצח התזמורת מקפיד להשאר כל הזמן מחוייט ומעונב, עם הכובע המשטרתי על ראשו, ושוב ושוב הוא נראה נלעג ומגוחך בסביבתו, נבוך ומבולבל אך עם ראש מורם, חזה מתוח, גו זקוף וארשת שמנסה להציל את הכבוד העצמי המדומה.


* סרט אותנטי. לא הרבה שמו לב לזה, אבל אנחנו רגילים שבסרט הוליוודי ממוצע, שעוסק בארץ זרה, השפה תהיה כמובן אנגלית. אם זה סרט מלחמתי עם רוסיה, אז השחקנים ידברו אנגלית במבטא כאילו רוסי כבד ונלעג (אווילי, לא כן?). בסרט הזה, לעומת זאת, כל הדיאלוגים הם אותנטים: הישראלים המזרחיים והנגנים המצריים מתקשרים לאורך כל הסרט באנגלית עילגת, עם אוצר מילים רדוד ודקדוק רצוף שגיאות עקביות, ומבטא כבד. כמו בסטריאוטיפ, כמו בחיים. צחוק הגורל הוא שעובדה זו מנעה מהסרט להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר: ההגדרה היא שהסרט חייב להיות שלא בשפה האנגלית...


* רונית אלקבץ משחקת את הדמות הנשית הראשית. היפוכו של מנצח התזמורת: ישראלית ישירה, משוחררת, בוטה ומינית. חיפוש קצר בגוגל הביא אותי להזמנה הבאה: יום עיון שנערך בשנה שעברה במכללה האקדמית בבית ברל בנושא - "פמיניזם מזרחי: על פועלה של רונית אלקבץ". הנה הכל מתחיל להתחבר.
באחד הדיאולוגים בין אלקבץ לגבאי, היא אומרת: "כשהייתי צעירה, שידרו אצלנו בטלוויזיה סרטים ערבים מצריים. כל הרחובות בישראל היו מתרוקנים בגלל הסרט הערבי של שישי. ואני, ואימא שלי ואחותי היינו יושבות ורואות סרטים מצריים ובוכות, בוכות בלי סוף... כולנו היינו מאוהבות באהבה. אהבה גדולה במילים ערביות גדולות: חביבי, עומרי, יא רוח..." הבמאי עצמו תוהה במאחורי הקלעים של הסרט לאן נעלמו הסרטים של יום שישי, לאן נעלמה התופעה. 
וככה בבת אחת אני נזכר: וואללה, באמת, כל יום שישי אבא היה מגהץ את כל כביסת הבית אל מול הסרט המצרי בערוץ הראשון (זו הייתה חלוקת העבודה בניהול הבית: אבא מגהץ, אמא כל השאר), וגם סבא בבית שלו היה שם את המשקפיים עם המסגרת העבה, מניח את כסאו 40 סנטימטר מול הטלוויזיה, לוקח את קערת הפול ומקלף אותו אחד אחד לטובת בישולי סבתא (כנ"ל לגבי חלוקת העבודה בין סבא לסבתא). ככה היו עוברים ימי שישי, לצלילי קריאות צווחניות מהמסך של 'אנא בחבק יא לולו' ויללת מקוננות על הבן. עם שתי שורות כתוביות (העליונה בעברית, התחתונה בערבית) באותיות מרובעות וצהובות. דווקא ביום שישי, היום העמוס והלחוץ ביותר בשבוע, לפחות לשומרי שבת. כמה עוד שותפים בארץ לחוויה הזאת? 
* באופן בלתי נתפס, הסרט מנתק עצמו בהצלחה כבירה מכל איזכור פוליטי שהוא. בין אם זה יחסי ישראל-מצרים, זהות ערבית-ישראלית, ישראלי מול פלסטיני וכדו' - הסרט לא מנפק שום כותרת, וזה טבעי ונכון ובא בקלילות יוצאת דופן. רוב השחקנים ציינו ב'מאחורי הקלעים' של הסרט (תוספות בDVD) את העובדה שהחיבור שלהם לסרט מגיע במנותק מהקשרים פופוליסטים כמו 'גשר של יצירה משותפת בין יהודים לערבים' או יומרות פוליטי-קורקטיות דומות. והבמאי קולירין מציין זאת במפורש. ובעניין הזה, סירובם הגורף של המצרים, כחלק מהחרם שיש שם על תרבות ישראלית (הידעת?), לשדר את הסרט במצרים - הוא מעשה נבלה, ולא רק המעשה נבלה, אלא גם המצרים עצמם. שלום, עאלק.
עד כאן בנוגע לסרט, מכאן נמשיך עם המזרחיות.
סיכום ביניים אקראי: ציון גולן נבחר לזמר העשור. רשת ג' הפכה מ'רק מוזיקה ישראלית' לכמעט 'רק מוזיקה מזרחית', והמוזיקה המזרחית השתלטה גם על גלגלץ. שנה שעברה היו לנו נשיא, רמטכ"ל ומפקד חיל-אוויר בני העדה הפרסית, וגם היום הרמטכל הוא ספרדי. הפיוט במוזיקה זוכה לעדנה ולפופולריות שספק אם זכה בה בעידן תור הזהב בספרד. ש"ס זכתה ל11 מנדטים וזה כמעט נחשב לכשלון. ההגייה הספרדית נקבע מזמן כהגייה התקנית במדינת ישראל. הסופר חיים סבתו הופך לקלאסיקה. מי אמר קיפוח ומי מפחד ממזרחיות???
אני. יש משהו במזרחיות היום שהתעוות, שלא התחבר נכון, שלא הובן כהלכה, שזוייף, שנשרף, שכנראה לא יתוקן לעולם. הערסים השתלטו וקלקלו.
אני מרגיש שזאב רווח הוא האדם שאחראי במידה הרבה ביותר למזרחיות הנלעגת והפתטית: כל דמויותיו הם ספרדי תחמן, תככן, לא משכיל, לא מפותח, נחות, לבנטיני ודוחה,עם מבטא מוקצן, ובעיקר לא אמיתי (אף מזרחי לא מחליף כ' באות ח', ולא יגיד 'לאחול' במקום לאכול'. גם אף מזרחי לא יחליף א' או ה' באות ע' - שגיאות שהרבה טועים בהן.) במאמר המרתק והמדכא של אלה שוחט: 'הבורקס והפרזנטציה של המזרחיות (=בקולנוע)'. אפשר לקרוא כאן, יש סיכום מקיף מאוד של המצב הקולנועי לאשורו.
אמנם, אין מה לומר. יש חינניות רבה במזרחיות הקלילה, בערסיות צעצוע. ישירות, פתיחות, עממיות, פשטות ועילגות מסויימת. כמו בלהקת אתניקה, ששרה במכוון באנגלית כדי לעשות שמח, בסבבה

ויש גרסאות מתוחכמות יותר, מסוגננות יותר, כמו להקת IZABO הישראלית ששרה באנגלית ופתחה לעצמה סגנון ייחודי ומזוהה, בראשותו של הזמר והגיטריסט רן שם טוב. מקצבים בהשראת מקצבים מזרחיים ושירה שלעיתים מסתלסלסת, באריזת אינדי מתוחכמת, השפעות ממוזיקה ערבית וים תיכונית.  




















ונראה לי שאיפשהו כאן צריך להכנס גם קובי אוז, אבל הענינים מתחילים להתבלבל לי

יום שני, 9 בנובמבר 2009

bullets - שיר ופרסומת

שיר מקסים של להקה מוזרה ולא מוכרת בשם TUNNG, להקה שפועלת היום ושנראית כאילו יצאה היישר מהסיקסטיז. שיר עם מילים מפתיעות ומקסימות, וקליפ יצירתי בלי גבול.



תמיד כשאני שומע את השיר הזה אני נזכר בפרסומת המזעזעת ועל כן המצויינת הזאת:
Stop the bullets, Kill the gun

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

על פיוט, מזרחיות ומה שביניהם

לפני כשבועיים התפרסם איתי ראיון קצר בעלון שבת בשבתו (ותודה לפנינה גפן). הראיון עסק בעיקר בפיוטי ימים נוראים של הספרדים בהקשר החברתי והתרבותי של היום. אפשר לקרוא את הראיון באתר צומת כאן, ובגרסתו המעוצבת כאן (עמ' 4)
באופן מפתיע, באותו שבוע התפרסמה כתבה של הילה ניסן ב YNET יהדות על חזרתה למקורותיה הספרדים ונגד ההשתכנזות בה הייתה רגילה. הכתבה כאן.

שבועיים אחרי, ובאותו אתר (YNET יהדות) מתפרסם תקציר כתבה של רוני איש-רן (תמונתו מימין). את המאמר אפשר לקרוא כאן (זהו תקציר ממאמר שמתפרסם בגליון 'דעות' החדש). איש-רן, כשמו כן הוא, איש רב זכויות בתחום הפיוט בארץ, פרסם את מאמרו בYNET בכותרת 'הפיוט הצליח, הלחן מת'. הוא בעיקר מבקר שם את הדחייה של הלחן המזרחי המקורי של הפיוטים (או 'שכנוז' שלהם, אם תרצו) בעוד הפיוטים עצמם זוכים לעדנה מסחררת.
את שתי הנקודות הללו העליתי בראיון הקצר, והתזמון הקרוב כל-כך בו שלשת הכתבות עלו לאוויר הוא אמנם מפתיע במחשבה ראשונה, אך מתבקש. כאשר נחה הרוח, וכשרה השעה, אנשים פועלים מתוך איזו תחושה אימננטית, מעין 'אנרגיה' שמרחפת באוויר ומניעה אותם לעשות מעשה, הם יכולים רק לתמוה כאשר אנשים אחרים לא קמים איתם לפעול יחד.

יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

אתי אנקרי

שיר מצויין שנשכח עם הזמן. הקדים את הטרנד הפיוטי והאתני והקדים את זמנו באופן כללי
לולו של אתי אנקרי, מתוך האלבום 'קראת לי אסתר'.

יום שני, 22 ביוני 2009

SIA - זמרת אוסטרלית שראוי להקשיב לה

היא זמרת יוצרת אוסטרלית שמתחילה לצבור תאוצה, גם בארץ.
את השיר הבא, שריגש אותי מאוד, היא מבצעת במקביל לתנועות בשפת הסימנים. דורש ריכוז לא מבוטל.
כדאי גם לבדוק את הקליפ המקורי כאן


יום ראשון, 8 במרץ 2009

על מקוריות, השראה, ושקרים אחרים

זה הקליפ המקורי לשיר של טניטה טיקרם - מאבדת את צלילות דעתי, שיצא בשנות התשעים המוקדמות
Tanita Tikaram - Twist in my soriety

וזה הקליפ של אתי אנקרי לשיר שלה 'עד מתי'

עכשיו, אחרי שנהנתם משני השירים המצויינים, הריצו את שניהם, הנמיכו את הווליום, ותראו שגם אמנים גדולים ומוערכים כמו אתי אנקרי, נופלים בקטונת ובצורה מבישה.
אה, ועוד דבר. איפה זה ואיפה היא היום...

יום שישי, 11 ביולי 2008

שירים שלא ציפיתם לשמוע

נתחיל עם נינה סימון, בעיבוד שלה לשיר האלמותי ארץ זבת חלב ודבש




נמשיך עם שיר פולק אמריקאי קלאסי: צאינה צאינה צאינה, בביצוע של
אחת מלהקות הפולק המפורסמות באמריקה של שנות החמישים - The Weavers


כאן בעיבוד מרתק של הוולינגטונס, כולל ריקוד עם מלווה, מתחיל בדקה 7:00


ארלו גאת'רי בביצוע משלו, כולל תרגום מעניין לרקע של השיר...

כאן

השיר פתחו לי בלחן של הרב קרליבך(?) בעיבוד גוספל

ארכיון הבלוג