חלון בירושלים

הלך החבל אחר הדלי

בפרשת השבוע, מקץ, אנו עדים לאחד הרגעים הקשים בעימות הגואה בין יוסף לאחיו. העלילה בקצרה: אחי יוסף ירדו עשרה לשבור אוכל במצרים בעקבות הרעב הכבד. יוסף איננו ובנימין, בן הזקונים, נשאר עם אביו. יוסף מתעמר ומתעתע בהם ומאשים אותם בריגול. בשלב האחרון הוא דורש שהם יביאו את בנימין אליו, בכדי לאמת את העובדה שבנימין הוא באמת אחיהם הקטן (ושהם אינם מרגלים), ולצורך זאת אוסר את שמעון במצרים כבן ערובה. האחים חוזרים במפח נפש לאבא יעקב ולאחר ויכוחים קשים וערבונות אישיים שמשאירים ראובן ויהודה, יעקב מוותר ומתיר להם לקחת את בנימין איתם. בנימין נלקח, שמעון משוחרר, והאחים סוף סוף בדרכם חזרה לארץ. שליחו של יוסף עוצר אותם באמצע הדרך ומאשימם בגניבה של גביע יוסף. האחים טוענים לחפותם ומזדרזים להציע כי מי שהגניבה תמצא בכליו - יומת, וכל האחים יהיו לעבדים. הגביע אכן נמצא להפתעתם באמתחת בנימין והאחים, אבלים, מיואשים באופן טוטאלי, מוכנים לגרוע מכל, קורעים בגדיהם ועושים דרכם חזרה למצרים, למפגש האחרון עם יוסף. שם יוסף אומר להם: "מה המעשה הזה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני". מדרש תנחומא (מופיע גם במדרש רבה) מציע תוספת לדו שיח שנערך ביניהם.

...אמר להם יוסף: ומה אחיכם הראשון (=יוסף) שלא גנב ולא ציער אתכם, אמרתם לאביו טרף טרף, זה שגנב וציער אתכם - צאו ואמרו לאביו טרוף טרף, הלך החבל אחר הדלי.

יוסף ממשיך בגישה הקשה והמטיפה של מנחש שיודע את קורותיהם, ובציניות מופגנת מזכיר להם את חטאיהם הראשונים. אך הביטוי האחרון 'הלך החבל אחר הדלי' לא מובן כל כך, ונראה כי הרבה פירשוהו בצורה מוטעת (חיפוש בגוגל של ניב זה יוכיח).

את ההסבר האמיתי לביטוי זה שמעתי מאחי רוני. הכוונה כאן היא לדלי שניצב בסמוך או על באר, ומיועד לשמש אמצעי לשאיבת המים. לדלי קשור חבל, איתו מורידים את הדלי לבאר וכך מעלים מים. לעיתים קורה שמסיבה כלשהי הדלי נופל לבאר, והחבל הקשור אליו נופל אחריו לתוך הבאר. במקרה כזה - אין דרך פשוטה להוציא את הדלי. לא רק שהדלי הלך, אלא גם האמצעי שמיועד להציל את הדלי - הלך. בקיצור - אכלנו אותה. בגדול.

את רצף התמונות הבאות העליתי כבר לבלוג תחת הכותרת 'צבת בצבת עשוייה'. אז הנה אני מתקן: אין ספק שהכותרת הראויה לרצף תמונות זה הוא: 'הלך החבל אחר הדלי'. לא רק שהאוטו הלך, גם המנוף שהבאנו להוציא את האוטו הלך. ועוד מנוף. אכלנו אותה. בגדול. שלוש פעמים...

מזרחיות. ביקור התזמורת. איזבו. אתניקה

מזרחיות.
איזה נושא כבד, איזו מילה טעונה. בכל חיי, עם כל האובססיה שלי לנושא, מעולם לא השתמשתי במילה זו כדי להגדיר את עצמי. משום מה, 'ספרדי' נתפס כ'רך' יותר, אולי בגלל הח' הגרונית הכלולה במחיר. (עכשיו, תוך כדי כתיבה אני מבין כי אולי 'ספרדי' היא מילה של דתיים ומסורתיים, 'מזרחי' היא מילה של חילונים). כמה מאמרים מלומדים כבר נכתבו בנושא. על העדתיות והקיפוח, על ההדחקה ועיירת הפיתוח, מחקרים וסקרים חדשות לבקרים. אבל אנחנו בעידן הווב 2, והבלוג לא סובל מאמרים יענו-מדעיים עטורי הערות, אלא כתיבה אסוציטיבית מלוות תגיות. מילות קוד, כמו מקל נחיה לעיוור.
נקודת המוצא הינה סרט שראיתי הערב בDVD, ורישומו עלי היה כל כך חזק שמיד התיישבתי לכתוב. כמה נקודות אקראיות, ללא קשר או מחויבות: ביקור התזמורת.

* 'ביקור התזמורת' (ישראל 2007), כתב וביים ערן קולירין. סרט יפהפה, אנושי ומרגש, נוגע ללב, וגם פולש ופוצע. הסרט מספר על תזמורת משטרתית מצרית שבאה להופיע בארץ, אך עקב אי הבנה מתגלגלת לעיירת פיתוח מזרחית וזנוחה. סרט על בדידות, על ניכור ועל החמצה גדולה, החמצה של החיים, אבל עם הרבה חום ורגש, ופיוטיות גדולה וקורעת לב. סרט גדוש בסצינות יפיפיות ובקומפוזיציות מכמירות לב בגיחוך שלהן. רוצו לראות.
* בהקשר אישי, החיבור שלי לסרט הוא טבעי: שני הוריי נולדו במצרים, אבא וסבא גדלו שם תקופה ניכרת מחייהם, ואני בהחלט מזהה את הדמות המצרית המוצגת בסרט: השחקן ששון גבאי משחק את הדמות הראשית, מנצח התזמורת המשטרתית: מצרי. עממי ועם זאת 'אדמי' (אולי המקבילה הערבית ל'מענטש') = מכובד, מרשים, זקוף וגאה. ככה גם סבא שלי. איפה ראיתם עוד מנהל עבודה בבניין שהיה מגיע לאתר הבנייה עם חליפה שלשה חלקים? עד היום הוא מגיע למשרד עם ז'קט, צועק עלי להוציא את הידים מהכיסים שלא אראה כבטלן. ואני ניצב מבוייש עם קרוקס, טי שרט ומכנסי שבע שמיניות.




וככה זה נראה, אני וסבא בדרך לעבודה, מדסקסים על מזרקה. מס-רי אסלי. מובטחים חיוכים למי שיתמיד עד הסוף.



ששון גבאי מציין (מאחורי הקלעים) שלא היה לו קל עם המבטא המצרי, שכן הוא עירקי, ובאמת נראה לי שהעירקים קרירים ומנוכרים יותר מהמצרים, החמים והיצריים. תסתכלו על מובארק כשהוא מדבר. למרות שאני לא מבין את רוב דבריו, אפשר לראות את התאווה בעיניו, לא משנה למה. את המנגינה בדיבורו, מנגינה שמפתה, לא חשוב את מי.


ובסרט התזמורת היא אכן מכובדת ורשמית, ואל מול ישראל העכשווית היא הופכת פטתית. מנצח התזמורת מקפיד להשאר כל הזמן מחוייט ומעונב, עם הכובע המשטרתי על ראשו, ושוב ושוב הוא נראה נלעג ומגוחך בסביבתו, נבוך ומבולבל אך עם ראש מורם, חזה מתוח, גו זקוף וארשת שמנסה להציל את הכבוד העצמי המדומה.


* סרט אותנטי. לא הרבה שמו לב לזה, אבל אנחנו רגילים שבסרט הוליוודי ממוצע, שעוסק בארץ זרה, השפה תהיה כמובן אנגלית. אם זה סרט מלחמתי עם רוסיה, אז השחקנים ידברו אנגלית במבטא כאילו רוסי כבד ונלעג (אווילי, לא כן?). בסרט הזה, לעומת זאת, כל הדיאלוגים הם אותנטים: הישראלים המזרחיים והנגנים המצריים מתקשרים לאורך כל הסרט באנגלית עילגת, עם אוצר מילים רדוד ודקדוק רצוף שגיאות עקביות, ומבטא כבד. כמו בסטריאוטיפ, כמו בחיים. צחוק הגורל הוא שעובדה זו מנעה מהסרט להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר: ההגדרה היא שהסרט חייב להיות שלא בשפה האנגלית...

* רונית אלקבץ משחקת את הדמות הנשית הראשית. היפוכו של מנצח התזמורת: ישראלית ישירה, משוחררת, בוטה ומינית. חיפוש קצר בגוגל הביא אותי להזמנה הבאה: יום עיון שנערך בשנה שעברה במכללה האקדמית בבית ברל בנושא - "פמיניזם מזרחי: על פועלה של רונית אלקבץ". הנה הכל מתחיל להתחבר.
באחד הדיאולוגים בין אלקבץ לגבאי, היא אומרת: "כשהייתי צעירה, שידרו אצלנו בטלוויזיה סרטים ערבים מצריים. כל הרחובות בישראל היו מתרוקנים בגלל הסרט הערבי של שישי. ואני, ואימא שלי ואחותי היינו יושבות ורואות סרטים מצריים ובוכות, בוכות בלי סוף... כולנו היינו מאוהבות באהבה. אהבה גדולה במילים ערביות גדולות: חביבי, עומרי, יא רוח..." הבמאי עצמו תוהה במאחורי הקלעים של הסרט לאן נעלמו הסרטים של יום שישי, לאן נעלמה התופעה. 
וככה בבת אחת אני נזכר: וואללה, באמת, כל יום שישי אבא היה מגהץ את כל כביסת הבית אל מול הסרט המצרי בערוץ הראשון (זו הייתה חלוקת העבודה בניהול הבית: אבא מגהץ, אמא כל השאר), וגם סבא בבית שלו היה שם את המשקפיים עם המסגרת העבה, מניח את כסאו 40 סנטימטר מול הטלוויזיה, לוקח את קערת הפול ומקלף אותו אחד אחד לטובת בישולי סבתא (כנ"ל לגבי חלוקת העבודה בין סבא לסבתא). ככה היו עוברים ימי שישי, לצלילי קריאות צווחניות מהמסך של 'אנא בחבק יא לולו' ויללת מקוננות על הבן. עם שתי שורות כתוביות (העליונה בעברית, התחתונה בערבית) באותיות מרובעות וצהובות. דווקא ביום שישי, היום העמוס והלחוץ ביותר בשבוע, לפחות לשומרי שבת. כמה עוד שותפים בארץ לחוויה הזאת? 
* באופן בלתי נתפס, הסרט מנתק עצמו בהצלחה כבירה מכל איזכור פוליטי שהוא. בין אם זה יחסי ישראל-מצרים, זהות ערבית-ישראלית, ישראלי מול פלסטיני וכדו' - הסרט לא מנפק שום כותרת, וזה טבעי ונכון ובא בקלילות יוצאת דופן. רוב השחקנים ציינו ב'מאחורי הקלעים' של הסרט (תוספות בDVD) את העובדה שהחיבור שלהם לסרט מגיע במנותק מהקשרים פופוליסטים כמו 'גשר של יצירה משותפת בין יהודים לערבים' או יומרות פוליטי-קורקטיות דומות. והבמאי קולירין מציין זאת במפורש. ובעניין הזה, סירובם הגורף של המצרים, כחלק מהחרם שיש שם על תרבות ישראלית (הידעת?), לשדר את הסרט במצרים - הוא מעשה נבלה, ולא רק המעשה נבלה, אלא גם המצרים עצמם. שלום, עאלק.
עד כאן בנוגע לסרט, מכאן נמשיך עם המזרחיות.
סיכום ביניים אקראי: ציון גולן נבחר לזמר העשור. רשת ג' הפכה מ'רק מוזיקה ישראלית' לכמעט 'רק מוזיקה מזרחית', והמוזיקה המזרחית השתלטה גם על גלגלץ. שנה שעברה היו לנו נשיא, רמטכ"ל ומפקד חיל-אוויר בני העדה הפרסית, וגם היום הרמטכל הוא ספרדי. הפיוט במוזיקה זוכה לעדנה ולפופולריות שספק אם זכה בה בעידן תור הזהב בספרד. ש"ס זכתה ל11 מנדטים וזה כמעט נחשב לכשלון. ההגייה הספרדית נקבע מזמן כהגייה התקנית במדינת ישראל. הסופר חיים סבתו הופך לקלאסיקה. מי אמר קיפוח ומי מפחד ממזרחיות???
אני. יש משהו במזרחיות היום שהתעוות, שלא התחבר נכון, שלא הובן כהלכה, שזוייף, שנשרף, שכנראה לא יתוקן לעולם. הערסים השתלטו וקלקלו.
אני מרגיש שזאב רווח הוא האדם שאחראי במידה הרבה ביותר למזרחיות הנלעגת והפתטית: כל דמויותיו הם ספרדי תחמן, תככן, לא משכיל, לא מפותח, נחות, לבנטיני ודוחה,עם מבטא מוקצן, ובעיקר לא אמיתי (אף מזרחי לא מחליף כ' באות ח', ולא יגיד 'לאחול' במקום לאכול'. גם אף מזרחי לא יחליף א' או ה' באות ע' - שגיאות שהרבה טועים בהן.) במאמר המרתק והמדכא של אלה שוחט: 'הבורקס והפרזנטציה של המזרחיות (=בקולנוע)'. אפשר לקרוא כאן, יש סיכום מקיף מאוד של המצב הקולנועי לאשורו.
אמנם, אין מה לומר. יש חינניות רבה במזרחיות הקלילה, בערסיות צעצוע. ישירות, פתיחות, עממיות, פשטות ועילגות מסויימת. כמו בלהקת אתניקה, ששרה במכוון באנגלית כדי לעשות שמח, בסבבה

ויש גרסאות מתוחכמות יותר, מסוגננות יותר, כמו להקת IZABO הישראלית ששרה באנגלית ופתחה לעצמה סגנון ייחודי ומזוהה, בראשותו של הזמר והגיטריסט רן שם טוב. מקצבים בהשראת מקצבים מזרחיים ושירה שלעיתים מסתלסלסת, באריזת אינדי מתוחכמת, השפעות ממוזיקה ערבית וים תיכונית.  




















ונראה לי שאיפשהו כאן צריך להכנס גם קובי אוז, אבל הענינים מתחילים להתבלבל לי

תמונה יפה

צולם בבית חברים במרכז העיר, ירושלים

מט הרקדן. הוא גאון. פשוט גאון.

אני מניח שנתקלתם בתופעה של מט הרוקד. לא על התופעה באתי לדבר, אך בכל זאת, למי שלא מכיר, בקצרה: מאט הוא בחור צעיר וחביב שצילם את עצמו בכל מיני מקומות בעולם (והוא היה כנראה בכל מקום מפורסם בעולם) רוקד ריקוד מגושם אך חינני. כמובן שהוא זכה להיות להיט יו-טיוב (24 מליון צפיות) ואפילו בישראל הוא ביקר.



אבל הסיפור המעניין באמת הוא המצגת שהוא הציג על כך. מצגת של שש דקות, בה השקופית מתחלפת אוטומטית כל 15 שניות. בסנכרון מצויין עם דיבורו. המצגת עשוייה מהאמצעים הפשוטים ביותר, ואני מתכוון לפשוטים ביותר: טושים צבעוניים ודף נייר, כתב ילדותי, כמה תמונות וקצת גוגל ארת'. החינניות וההומור בה הוא מעביר את המצגת הופכים אותה לאחת הטובות שראיתי בחיי, אם לא הטובה שבהם. מעניין לא פחות הוא תוכן ההרצאה - כיצד הוא הגיע להישג ואיך הוא ריכז את המשתתפים האקראיים סביבו. יש לבחור יכולת לעשות שימוש מקסימלי במדיה בה הוא משתמש, ובלי מאמץ. תענוג.

bullets - שיר ופרסומת

שיר מקסים של להקה מוזרה ולא מוכרת בשם TUNNG, להקה שפועלת היום ושנראית כאילו יצאה היישר מהסיקסטיז. שיר עם מילים מפתיעות ומקסימות, וקליפ יצירתי בלי גבול.



תמיד כשאני שומע את השיר הזה אני נזכר בפרסומת המזעזעת ועל כן המצויינת הזאת:
Stop the bullets, Kill the gun

בתים בסינגפור

צולם בסינגפור, 2005

נגד השימוש בפרווה

עבודה שהייתי אמור לשלוח לתחרות - פרסומת נגד הריגת כלבי ים לצורך שימוש בפרווה. בסוף העבודה לא נשלחה, מסיבה טכנית (עצלות), אבל אני עדיין חושב שהעבודה ראויה.

כלי לבירה ונישנושים

עבודה בהקשר סביבתי (מיחזור): כלי לבירה ונישנושים, המיועד לפאבים ובתי קפה, עשוי נעל נשים משומשת.
מימי הלימודים העליזים. העבודה זכתה לביקורות איומות ולסלידה כללית של כל הכיתה, אני משום מה עדיין חושב שזאת אחת העבודות היותר מענינות שלי. ראוי לדיון בעיקר על הסלידה שהיא מעוררת (בייחוד כששמים בה זיתים) למרות שהחלק המשומש - הוסר ואין כל מגע איתו. העץ הוא הבסיס הפנימי של הנעל ולא היה לו מגע עם רגל של מישהי. במקרה הזה, הדחייה היא תודעתית.

האנשה

תן חיוך! אז מה אם אתה רק ברז כיבוי...
צולם במרכז העיר, ירושלים