עיצוב מחשבות

יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

את הספרייה הגאונית הזו מצאתי באתר המאוד מאוד מצחיק "thereifixedit.com" (הנה, תיקנתי את זה) שמכיל מיני אלתורים שונים ומשונים של אנשים וחפצים. בדרך כלל התוצאה נלעגת, כאן התוצאה גאונית. ספרייה פינתית שמורכבת (בטעות) למעשה משני ארונות של IKEA, אחד ישר ואחד הפוך. התוצאה מרתקת כיוון שהיא מאפשרת ניצול מקסימלי של הפינה, תוך פתרון אסתטי ופונקציונלי ללא תוצאות לוואי. שאפו. הכותרת של התמונה היתה, אגב, "לאחר ההתקנה הזאת, אבא חייב לצנצנת הקללות 143.25 דולר".
לחצו על התמונה להגדלה.
מצאתי באתר כאן

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

יצר ויצירה

בשבת הקרובה הישוב תקוע עורך שבת נושא על 'יצר ויצירה'. הנושא הזה כבר בכותרות כמה זמן, והוא עולה ביתר שאת מול הפרישה המתהווה של 'התורניים' מול 'הלאומיים' בחברה הדתית לאומית. הכותרת הזו הזכירה לי מכתב מעניין שקיבלתי לפני כמה שנים. באותו הזמן שימשתי כאסיסטנט באחד הקורסים בחוג לעיצוב תעשייתי. אחד הסטודנטים, דתי, שלח לי את המכתב הבא. פרטים מזהים שונו.

"אני חייב להודות שלא תמיד קל לי עם לימודי העיצוב. כמובן שקיימים הפערים החברתיים, המובנים, אך דווקא לא על זה אני מדבר. אני לא גדלתי בתוך איזו חממה, ואני לא חושב שאני בהכרח תמים יותר מאחיי החילוניים. אבל, יש משהו במקום הזה, שאם לומר את האמת- לא מצאתי עדיין את הנוסחה כיצד לחיות איתו בשלום. או יותר נכון- כיצד לחיות עם עצמי בשלום, במקום שכזה. השנה שעברה היתה לי סיוט. בראייה רטרופרספקטיבית אני מבין, שמעבר לבעיות מחוסר טכני של לחץ זמן, קרה משהו נוסף: משהו בתוכי נסדק. עמוק בפנים. אני למדתי במגמת אמנות בבי"ס התיכון, ולימד אותנו מורה שהיה לאבן דרך בחיי.עד היום אני חושב באופן שהוא לימד אותי, ומסתכל על העולם דרך משקפיים שמותירים הרבה מקום לקסם... לקדושה. הפילוסופיה העומדת מאחורי כל הרעיונות הללו היא שיצירת האדם היא מקום של קדושה. מקום שבו יכול האדם לבטא את רוח האלוקים שבו, וליצור מתוך תחושה אמיתית של קדושה. סוג של "לגעת בנצח" ממש. ובלימודי עיצוב קרו לי שני דברים, אני חושב: האחד: הבנתי שעיצוב זה לא אמנות. השני: שבעוד שבבי"ס, ואח"כ התרגלתי ליצור מתוך כח של קדושה, כאן יוצרים מתוך כח של טומאה. ותחושה זו רודפת אותי כל הזמן. אני מרגיש שהיצירה בעיצוב מונעת מתוך כח טומאה. ורגשות אלו מולידים ויוצרים בי קונפליקט שאני משתדל לאחרונה להתעלם ממנו, אך לפעמים זה מעיק ביותר.

הסיבה בגללה אני פונה היא בגלל שאתה חתום על מסמך שם כתובה שורה המנסחת במדוייק את תחושותיי, דוגמה לקונפליקט אותו אני חש: "מוצר מוצלח מעורר את יצר החמדנות והרצון לבעלות ".

מצד אחד אני יכול להתכסות באצטלה האנטי-קפיטליסטית שמבקרת את כל תרבות הצריכה, והחברה המערבית על כל חולייה וכו', והרי אנו כולנו חלק ממנה, והיא אורח החיים שלנו, נרצה או לא. מהצד השני, אני יכול להשמע כמו איזה אמנון יצחק שמזדעק ואומר משהו כמו "תרבות המערב... הגויים... וכו'... והרי כתוב בעשרת הדברות לא תחמוד!!!" -וכל מה שעומד מאחורי הרעיון העמוק של "לא תחמוד"...

אבל אני לא תופס אף אחת מן העמדות הללו, מפני שאני אמנם רואה עצמי חלק מסויים משתי התופעות גם יחד, אך בה בעת אני יודע שאני גם לא באמת שייך להן באופן מוחלט. לא נוח לי לעורר יצר חמדנות. אני מבין למה זה יפה. אני גם יכול להבין את האופן החברתי בו מוצר הופך לנחשק, למיני. אני יכול להבין את התמורות בהתפתחות כל התרבות שלנו סביב אובייקטים וכו', אבל בתוך כל הסערה הזו, משהו מאוד עמוק בתוך כל ה"תעשייתי" הזה, מעורר בי רתיעה חזקה מאוד וסתירה בין העולם האמוני שלי לבין העולם החושני-סנסואלי רווי גירויים נון-סטופ, ואני אמור ליצור את אותם גירויים, וליצור דה-פקטו מניפולציות רגשיות כאלו ואחרות על אנשים, לכיוונים שאני לא מאמין בהם. להיפך! אני מאמין שזה רע. שזהו אופן מסויים של התגלמות הרוע האנושי בעולם האנושי התאב... זה שאני כ"כ מתאמץ כל חיי לתת לו גבולות, מסגרות, היתרים ואיסורים ועוד ועוד, מה לכל זה ולי?"

על פיוט, מזרחיות ומה שביניהם

לפני כשבועיים התפרסם איתי ראיון קצר בעלון שבת בשבתו (ותודה לפנינה גפן). הראיון עסק בעיקר בפיוטי ימים נוראים של הספרדים בהקשר החברתי והתרבותי של היום. אפשר לקרוא את הראיון באתר צומת כאן, ובגרסתו המעוצבת כאן (עמ' 4)
באופן מפתיע, באותו שבוע התפרסמה כתבה של הילה ניסן ב YNET יהדות על חזרתה למקורותיה הספרדים ונגד ההשתכנזות בה הייתה רגילה. הכתבה כאן.

שבועיים אחרי, ובאותו אתר (YNET יהדות) מתפרסם תקציר כתבה של רוני איש-רן (תמונתו מימין). את המאמר אפשר לקרוא כאן (זהו תקציר ממאמר שמתפרסם בגליון 'דעות' החדש). איש-רן, כשמו כן הוא, איש רב זכויות בתחום הפיוט בארץ, פרסם את מאמרו בYNET בכותרת 'הפיוט הצליח, הלחן מת'. הוא בעיקר מבקר שם את הדחייה של הלחן המזרחי המקורי של הפיוטים (או 'שכנוז' שלהם, אם תרצו) בעוד הפיוטים עצמם זוכים לעדנה מסחררת.
את שתי הנקודות הללו העליתי בראיון הקצר, והתזמון הקרוב כל-כך בו שלשת הכתבות עלו לאוויר הוא אמנם מפתיע במחשבה ראשונה, אך מתבקש. כאשר נחה הרוח, וכשרה השעה, אנשים פועלים מתוך איזו תחושה אימננטית, מעין 'אנרגיה' שמרחפת באוויר ומניעה אותם לעשות מעשה, הם יכולים רק לתמוה כאשר אנשים אחרים לא קמים איתם לפעול יחד.

91 סנטימטר

הסיפור העצוב על האדם שחי 91 סנטימטר מעצמו.
סרטון אנימציה קצר וגאוני, תסריט יוצא דופן ומעורר מחשבה וביצוע מופלא. צרפתית בתרגום לאנגלית. שווה כל שנייה.
אם אתם משקיעים כבר זמן בלראות את זה, תראו על מסך מלא.

Skhizein (Jérémy Clapin,2008) from Stephen Dedalus on Vimeo.
מצאתי אצל טל טבקמן

יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

אתי אנקרי

שיר מצויין שנשכח עם הזמן. הקדים את הטרנד הפיוטי והאתני והקדים את זמנו באופן כללי
לולו של אתי אנקרי, מתוך האלבום 'קראת לי אסתר'.

על צעצועים ותינוק, סיכום ביניים

יעקב-שלם, בננו בכורנו יחידנו (לבינתיים) כבר בן תשעה חודשים. זמן טוב לסיכום ביניים על יחסו לצעצועים ומידת המוצלחות (יש מילה כזאת?) שלהם.

אז ככה. יעקב לא אוהב צעצועים. חד משמעית. הוא וצעצועים זה כשלון. וזה לא שהוא לא אוהב לשחק, הוא אוהב מאוד. אבל הוא לא אוהב צעצועים של תינוקות/ילדים. הוא אוהב חפצים יום-יומים של מבוגרים. האמת, שאולי כאן טמונה הבעיה, בהגדרה. יעקב שלם לא משחק, הוא חוקר, הוא לומד ומעמיק, הוא מתעסק, הוא פוכר באצבעות, ממשש, דוחף נשען, מטפס, טועם, דוחף ותוקע בעיניים. הוא לא מחפש לשחק ולהעביר את הזמן בכיף, הוא רוצה להתקדם וללמוד דבר חדש. כאשר ארגז הצעצועים נראה כמו ערימה אחת גדולה של ספוג צהוב אדום ירוק בצורת חיות, אפשר להבין למה הוא לא מתקרב לשם.
רשות הדיבור ליעקב-שלם. אם הוא היה מדבר, אלה הכללים שהוא היה נותן כדי שחפץ יהיה ראוי לשחק איתו:
1. שיהיה חלק שולי. החלקים השוליים של החפץ הם הדבר האמיתי: כפתורים, אבזמים, צ'ופציקים, זיזים, שנצים, ידיות, תוויות. הקצה המדובלל של השטיח, הכפתור על החולצה, הרוכסן של הבגד, התוויות של כל דבר - שהרבה יותר מעניינת מהדבר עצמו. התווית של הדובי 'MADE IN CHINA', למשל, מעניינת הרבה יותר מהדובי. אף פעם אני לא מצליח לתפוס אותה כמו שצריך, ותמיד יש את הצד השני לחקור. האם זה נפתח? נקרע? אפשר להתלות על זה? מה יש מאחוריו ובצד השני? כמה כאלו יש?
2. שיהיה ארוך וגמיש, ועדיף בשחור: כבלים, חוטי חשמל, שרוכים, חוטים, הכבל של המחשב, הכבל המתנדנד של האורגן, רצועות התפילין המשתלשלות, ציציות. יום אחד אני אתפוס אותם בלי שהם יברחו לי.
3. אריזות: אריזות ניילון, אריזות קרטון, קופסאות. הקופסא של הצעצוע תמיד יותר מעניינת מהצעצוע. יכול להיות בה כל דבר ולוקח שעות לפתוח.

4. דברים זזים, בעיקר דברים שמתקדמים קדימה: מכוניות עם קפיץ, רכבת על גלגלים, אופניים וצעצועים חשמליים שזזים - בעיקר כשאפשר לרדוף אחריהם בזחילה.
5. שיהיה חומר קשה שיעשה רעש כשמכים אותו על הרצפה או בכלל: אם זה רך, זה לא עובד. עדיפות ברורה לחלקי פלסטיק ועץ על פני ספוג, בד ועור. מקלדת של המחשב אידאלית, כי היא חוזרת ישר לאותו מצב ומאפשרת פעולה מונוטונית, שוב ושוב, להנאה מושלמת. גם האורגן הוא תענוג, בייחוד כשהוא דלוק.
6. שיראה חפץ של מבוגרים. שלא יהיה ילדותי, אני עולה על זה מייד: כמה אפשר לראות צעצועי בד עם חיספוסים שונים בצבעים אדום צהוב ירוק ועם צורות של חיות? ומה זה בכלל הקטע עם החיות? למה כל דבר בצורה של חיה? למה לא בצורות של אנשים? או בצורת גלגלי שיניים, חלליות, כלי עבודה, פרטי ריהוט, אברי גוף או ירקות?
7. שייפול, ושבסוף יישבר. השבירה של החפץ מבטאת משהו אמיתי. מלמדת על חומרים ופיזיקה. מסיימת תהליך. מלמדת נקודת הסתכלות חדשה על השלם וסך חלקיו. אם זה לא יישבר, לא יקרה משהו מעניין ולא נוכל להתקדם הלאה.
8. שיהיה אמיתי. חפצים הם לא סטירליים. לפעמים הם קצת דוקרים, לפעמים חמים מדי או קרים מדי, לפעמים לא נעימים, לפעמים דביקים ומגעילים ולא יורדים אחרי שבוע. לא הכל מרגיש ספוגי ורך. וזה לא אומר שהם צריכים להיות מסוכנים. הרצפה קרה, והמקרר חם, ומדי פעם רועד, מאחור יש רעש ומקדימה הוא מתכתי ויש באזור שלו מהצד קצת דביקי על הרצפה. וכשפותחים אותו - אנחנו בפתחו של גן עדן: רוח קרה, אור חם, מפלסים וקומות, הרבה ריחות, אלף צבעים, והרבה מאוד קופסאות. זה מעניין. בארגז הצעצועים שלי, לעומתו, לא קורה כלום והכל אותו דבר.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

ועכשיו למשהו שמעלה חיוך

כתגובת נגד לפוסט הקודם העצוב עד דכאון, קישור שמעלה כמה תמיהות על הטעם ששלט בשנות השישים.

בגדים

עיצוב מוצר

שימו לב לפרטים - לשיער, לשפמים, לאביזרים...

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

מה' מצעדי גבר

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה. הסיפור הבא הוא אחד העצובים שראיתי השנה ובכלל, וכנראה הוכחה מוחשית מאוד לקיומו של האל ולכך שהוא זה שמניע את העולם והאדם. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים... ניסים ונפלאות שעשית עמנו. כל צעד, ממש זה נס. אה, עוד דבר, זה קרה בעקבות חיסון נגד שפעת החזירים. אולי זה תסמין של אנושות בהיסטריה שממהרת להוציא חיסון לעולם. ואולי הכל מתיחה אחת גדולה, ואז באמת יצאתי טמבל, אבל קשה להאמין.

יום שני, 22 ביוני 2009

SIA - זמרת אוסטרלית שראוי להקשיב לה

היא זמרת יוצרת אוסטרלית שמתחילה לצבור תאוצה, גם בארץ.

את השיר הבא, שריגש אותי מאוד, היא מבצעת במקביל לתנועות בשפת הסימנים. דורש ריכוז לא מבוטל.

כדאי גם לבדוק את הקליפ המקורי כאן